הפקולטה למדעי הג'וב

הכול החל כאשר משרד האוצר החליט להשחיל במסגרת חוק ההסדרים פרק שכונה "שיפור ההשכלה הגבוהה", ובו ניסיון להשליט על האוניברסיטאות מבנה ארגוני קשיח, שאולי גם יביא לחיסכון כספי. ראשי האוניברסיטאות, שרואים בכך התערבות בוטה בעניינם, טוענים שכמו תמיד, מה שהפוליטיקאים רוצים הם כמה ג'ובים לחברים. לפי שעה, המלחמה מתנהלת במאבק על לבם של חברי הכנסת ובמודעות בעיתונים בנוסח "הרס האוניברסיטאות - ועדת החקירה של מחר". השיא יהיה בהצבעה.

בין המתנגדים הבולטים למהלכי האוצר נמצא גם נשיא הטכניון לשעבר, פרופ' זאב תדמור, המכהן גם כיו"ר מוסד שמואל נאמן בטכניון (ראו מסגרת). תדמור מאמין, שהצעת החוק של האוצר תשבור מסורת ארוכה וברוכה של הפרדה בין האוניברסיטה לשלטון, תגרום לפוליטיזציה של האוניברסיטה - ותכניס לחבר-הנאמנים גם כמה מקורבים.

"האוצר אומנם טוען שיש לייעל את עבודת האוניברסיטאות", אומר תדמור, "אך לדעתי, המטרה האמיתית שלו היא לגרום לכך, שבחבר-הנאמנים יישבו פוליטיקאים, במקום התורמים שלנו. התוצאה תהיה שהתורמים יעזבו, ואנחנו נשאר בלי כסף ועם פוליטיקאים שלא מבינים דבר בניהול מוסד אקדמי. הם בפירוש רוצים להוציא את הסגל האקדמי מהניהול, ולמנות כל מיני אנשים מטעם. מזה אנחנו חוששים יותר מכול.

"במקום להעביר מסר לפיו צריך לטפח את האוניברסיטה, הממשלה עושה בדיוק את ההפך - שמה רגליים ומכשילה. ועדת מלץ, שבדקה את הניהול באוניברסיטאות לפני מספר שנים, קבעה שיש לעבור למבנה יוניטרי, ולאחד את משרת הרקטור, העומד בראש המערכת האקדמית, ואת משרת הנשיא, שעומד בראש המערכת האדמיניסטרטיבית. במקום שהממשלה תדחוף ליישום מסקנות הוועדה, היא מנסה ברגל גסה להשליט על האוניברסיטאות סגנון ניהולי היררכי, שאינו מתאים בשום מקרה למוסד אקדמי. מה שמאפיין את המוסדות האקדמיים הוא חוסר היררכיה. פעם פרופסור משמש כראש חוג, ואחר-כך הוא חוזר להיות פרופסור מן השורה. לפוליטיקאים קשה להבין זאת".

מי ניסח את ההצעה?

"אני לא יודע. אף אחד לא התייעץ איתנו, בכל אופן. האוצר לא טרח לפנות לאקדמיה או לראשי האוניברסיטאות כדי להתייעץ איתן במבנה המיטבי. כמו בהרבה מקרים אחרים בארץ, אף-אחד לא טורח להכין שיעורי בית. פשוט לא יאומן איך החלטה כזו מתקבלת בצורה כל-כך שטחית".

מי עומד מאחורי המהלך הזה?

"יש כאן שילוב בין תמימות של מספר אנשים באוצר, שמשוכנעים שהם מסייעים לניהול האוניברסיטה, לבין כוונות של מי שמאמין שיוכל לקדם את אנשיו בעוד מערכת. התוצאות יכולות להיות הרסניות לחלוטין".

אין מקום לייעל את המערכת?

"תקציב כלל מערכת החינוך האוניברסיטאית בארץ הוא 800 מיליון דולר, והוא מהווה כ-60% מכלל תקציב ההשכלה הגבוהה; 40% הנותרים באים משכר לימוד ומגיוס כספים. במערכת הזו לומדים 413 אלף סטודנטים.

"רק לשם השוואה: התקציב של אוניברסיטת MIT בבוסטון, שבה לומדים כ-10,000 סטודנטים, עומד על כ-1.2 מיליארד דולר. התקציב של פרינסטון, שבה לומדים בסך-הכול 6,350 סטודנטים, הוא כ-767 מיליון דולר (בשני המקרים מדובר בכ-120 אלף דולר לתלמיד, לעומת פחות מ-2,000 דולר בישראל, ד' ט'). המימון של כל שבע האוניברסיטאות בארץ אינו מגיע לתקציב של אוניברסיטה אחת בארצות-הברית, וגם את זה מקצצים.

"הקיצוץ הזה כמוהו כירייה לא ברגל אחת, כי אם בשתיים. אני מסכים עם האוצר שצריך לקצץ במקומות שבהם יש בזבוז, אבל אסור לקצץ בעתיד המדע ובעתיד האוניברסיטאות. הצעת החוק, כפי שהיא מוצעת על-ידי האוצר, כופה על האוניברסיטאות מבנה ארגוני קשיח, ריכוזי ואדמיניסטרטיבי, תוך עיקור השותפות הפעילה והיצירתית של הסגל האקדמי. מהלך זה יערער לחלוטין את יציבותן של האוניברסיטאות ויפגע בתפקודן האקדמי והמחקרי. הצעת החוק שוברת מסורת ארוכה של הפרדה בין האוניברסיטה והשלטון, ותגרום לפוליטיזציה של המוסדות האקדמיים".

כנראה שזה לא מספיק חשוב

הצעת מחליטים לשיפור ההשכלה הגבוהה (שניסוחה, אגב, עמום ודו-משמעי לפרקים) אוחזת בשוט עז-צליפה: מוסדות אקדמיים שלא ישנו את מבנה ההנהלה, כנדרש בהצעה, יקבלו תקציב חלקי בלבד. השינוי המרכזי הוא העתקת מוקד הסמכות מהאוניברסיטה החוצה: נשיא האוניברסיטה לא יהיה עוד עובד המוסד, אלא בעל-משרה חיצוני, והוא יקבל לידיו גם את סמכויותיה של משרת הרקטור, שתבוטל - בעיקר בתחום המינויים של נושאי-משרה אחרים (דיקנים, ראשי בתי-ספר, ראשי מחלקות וחברים בוועד הפועל), סמכות שאותה חולק הרקטור עם חבר-הנאמנים.

עוד מוצע כי נושאי-המשרה הללו לא יוכלו לשאת בתפקידים ניהוליים, וכי מספרם בחבר-הנאמנים יוגבל - מה שיבטיח כי רוב חברי חבר-הנאמנים יבואו מחוץ לאוניברסיטה. חברי חבר-הנאמנים יאחזו גם בסמכות המוחלטת על חוקת המוסד ועל התקנון שלו, ויוכלו להתמנות גם לחברים בוועד הפועל, הגוף המתווה את מדיניות המוסד (וכפוף לחבר-הנאמנים).

איך אתה מסביר את הניכור בין הפוליטיקה לאקדמיה?

"יכול להיות שהניכור נוצר מהתחושה של חלק מההנהגה, לפיה האקדמיה היא שמאלנית וליברלית, כמו כל האקדמיות בעולם. ההנהגה חשה את עצמה פרגמטית, ואילו האקדמיה נמצאת בצד השני של המתרס. ייתכן שצריך לעשות מחקר סוציולוגי בנושא, שיבדוק מה קרה כאן בשנים האחרונות. במשך שנים העם היהודי העריך חינוך והשכלה, ופתאום הכול השתנה. אני לא מצליח להבין איך המילה פרופסור הפכה למילת גנאי".

מדוע מכון שמואל נאמן, שאתה עומד בראשו, לא שואל את עצמו את השאלה הזו?

"אין ספק שזו שאלה קשה, שסוציולוגים צריכים לבדוק אותה לעומק. להרגשתי, אנחנו מאבדים חלק ניכר מהפוטנציאל שלנו בגלל מערכת החינוך ובגלל חוסר מנהיגות. קראתי את המחקר של PISA (מחקר השוואתי אירופי, שבדק את רמת המתמטיקה והבנת הנקרא, ד' ט'), והזדעזעתי. לדעתי, אנחנו בפירוש אומה בסכנה".

יש לך מושג איך זה קרה?

"מערכת החינוך התפצלה אידיאולוגית והתרחקה מכל ליבה, מכנה משותף או ממלכתיות. בחינוך החרדי, המהווה כיום רבע ממערכת החינוך, לא מלמדים מתמטיקה, מדעים ואנגלית; המגזר הערבי סובל מניכור, וכך גם הפריפריה. במשך 40 שנה הצלחנו ליצור כאן פריפריה שסובלת מפיגור השכלתי. בגלל מדיניות לא הגיונית אנחנו מאבדים מאגר עצום של אנשים, שיכלו לתרום למדע ולחברה.

"מדינה חייבת חזון מדעי וטכנולוגי, ופוליטיקאים שיאמינו שהחינוך חשוב יותר מכל דבר אחר. החזון הזה חייב לבוא מלמעלה, מהכנסת, מהממשלה, ומראש הממשלה".

אתה רואה את אריאל שרון אומר מילים בזכות המדע והאקדמיה?

"אם שרון היה חושב שזה מספיק חשוב, הוא היה יכול לומר דברים כאלה. דוד בן-גוריון השתתף בישיבות האקדמיה למדעים, ודיבר על חשיבות המדע בסיום קורס קצינים. הוא נתן לכולם להבין עד כמה מדע זה דבר חשוב. היום אף-אחד לא משמיע מסרים כאלה, הכול מס שפתיים. לפני מספר שנים הקמנו את תוכנית 'עתידים' בטכניון, שמטרתה לקחת נוער מהפריפריה ולהביא אותו לטכניון. עמותת 'בשער', הכוללת 300 מרצים מתנדבים, מקיימת סדרות של הרצאות בעיירות הפיתוח, כדי לשבור מחיצות. אנחנו נפגשים עם פוליטיקאים, ובקרוב נפגוש גם את נשיא המדינה. אני מקווה שנצליח לשכנע שמדע והשכלה חשובים יותר מהכול".

"בלי שלום התעשייה לא תתעורר"

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד 50 שנה כאלה"

לפוליטיקאים, כשגרה, יש תגובה קבועה לטענות כאלה: ראו, הם אומרים, את הישגיהם של מדענים ישראלים; ראו את תעשיית ההיי-טק החלוצית שצמחה כאן. "האבסורד הוא שהאקדמיה הישראלית נחשבת למתקדמת מאוד", אומר תדמור. "למשל, ישראל נמצאת במקום השישי מבחינת מצוינות החוקרים שלה במתמטיקה. לדעתי, גם זה ייעלם אם מערכת החינוך תמשיך לנהוג כפי שהיא נוהגת כיום, תוך אימוץ שיטות לימוד גרועות והורדת רמת הלימודים, מתוך מטרה פופוליסטית לגרום לכך שיהיו לה יותר בוגרים".

אולי הצורה שבה מתקבלות החלטות בארץ, בלי בדיקה, בלי להביא בחשבון חלופות, מבלי לעשות שיקולים כלכליים, היא דווקא הוכחה לכישלונה של האקדמיה לחנך כאן דור של אנשים חושבים?

"חוסר מחשבה בדרג הפוליטי הוא לא משהו שאנחנו המצאנו. מחקרים מלמדים כי בתקופת מלחמת וייטנאם, ממשלת ארצות-הברית לא התכנסה ולו פעם אחת כדי לחשוב ולדון במטרות המלחמה ומה צריך לעשות. זה לא סוד שהחלטות הדרג הפוליטי לעולם אינן מבוססות על בדיקה מעמיקה של הפוליטיקאים עצמם. צריך מישהו שיעשה את זה עבורם.

"אינטרסים פוליטיים הם דבר לגיטימי בכל דמוקרטיה. חלק גדול מההחלטות הן סבוכות, רוב הנושאים אינם שחור ולבן, אלא דורשים למידת חומר והתעמקות. אי-אפשר לדרוש משרים שיירדו לעומקן של הבעיות בהן הם מטפלים; למרביתם אין זמן וגם אין רצון לעשות זאת. מה שחסר כאן היא שכבה שלמה של 'סיביל סרוונטס', בעלי מעמד ויכולת, שמסוגלים ורוצים לרדת לעומקם של הדברים. אנשים שיודעים לקחת חומר, להתעמק בו, לתמצת אותו לחצי עמוד ולתת לשר שלהם לקרוא. חסרונה של שכבה כזו בא לידי ביטוי באיכות ההחלטות.

"הפוליטיקה בארץ הפכה אופורטוניסטית; החברה התפרקה לקבוצות של אינטרסנטים. נכון, בכל מדינה יש אינטרסים ויש לובי כמעט לכל נושא, אבל בארץ המפלגה הפכה ללובי של קבוצות מיעוט. לצערי, לא הצלחנו ליצור שתי מפלגות שיש להן אחריות כוללת. ייתכן שהאשמה היא בכך שאנחנו בסך-הכול מדינה צעירה; אולי זה לוקח זמן ללמוד איך לנהל מדינה, דבר שקשה לעשות במיוחד על רקע העובדה שאנחנו כל הזמן מתעמתים בבעיות ביטחוניות. ייתכן שתעבורנה עוד 50 שנה עד שהמערכת כאן תשתפר. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד 50 שנה כאלה".

כל האנשים האלה הם תוצר של מערכת החינוך הישראלית, שאתם חלק ממנה.

"אקדמיה היא בראש ובראשונה מאגר ידע. תפקידה הוא ליצור ידע, לאגור אותו ולהעביר אותו לדורות הבאים. בחברה מודרנית, כשרוצים לדעת משהו לא הולכים לרב או למפלגה, אלא פונים לאוניברסיטה.

"התפקיד של חינוך החברה מסובך הרבה יותר, ולאקדמיה אין כלים לעשות זאת; היא לא משופשפת מספיק בחיי היום-יום. כל מה שאנחנו עושים הוא לנסות לתת לבוגרים שלנו בסיס טוב להבנה, אך לא יותר מכך. החינוך מתחיל משיחה ומהחלפת דעות בבית, בבית-הספר היסודי. זה לא תפקידה של האוניברסיטה".

עד כמה האקדמיה באמת בסכנה?

"לקח 70 שנה להקים את הטכניון, וצריך רק שנים בודדות כדי להרוס אותו. הבעיה היא שאם נהרוס את האוניברסיטאות יחלפו שנים רבות עד שנצליח לבנות אותן מחדש.

"האקדמיה בארץ קמה באמצעות חלון הזדמנויות שקורה פעם באלפיים שנה. היה כאן צירוף מקרים נדיר, שבו עם הקמת המדינה התקבצו מיטב המוחות העולמיים לכמה אוניברסיטאות קטנות. כשהייתי נשיא הטכניון שאלו אותי עמיתים מהעולם, 'איך ייתכן שעם כל-כך קטן הצליח להקים אוניברסיטאות כל-כך לא פרובינציאליות'. הסברתי להם, שהקהילה היהודית העולמית עזרה לנו בכסף, ומדענים עולים הביאו לכאן את מיטב הידע העולמי. כשיש סטנדרטים גבוהים ניתן לשמור עליהם. כשמתחילים מלמטה קשה מאוד להגיע למעלה. אנחנו מעורבים במדע העולמי באמצעות שבתונים וקרנות השתלמות. אם נהרוס את זה אנחנו יכולים לשכוח מלבנות את זה מחדש".

גם אם האוניברסיטאות יוציאו את מיטב המדענים, אבל לא תהיה להם עבודה, כפי שזה קורה כיום, מה בדיוק הם יעשו?

"בלי תהליך שלום התעשייה לא תתעורר, והסטודנטים שלנו יעזבו. יש כאן סכנה אמיתית, קשה מאוד, לעתיד המדינה. התעשייה האמריקנית מתחילה להתעורר. אם תעשיית ההיי-טק הישראלית לא תתעורר במקביל, כי אין תהליך שלום, התעשייה העולמית תשאב את כל המוחות המקומיים. לפני הבחירות, נתניהו אמר בוועדת החינוך של הכנסת שישראל חייבת להשקיע במחקר ופיתוח, כדי להשאיר את האנשים הטובים בארץ, כדי שברגע שהתעשייה העולמית תתעורר היא לא תוציא מכאן את כל המדענים. כיום, כשהוא בראש המערכת, הוא עושה בדיוק את ההפך. יש בארץ בקושי 150 אלף איש שמחזיקים את כל המערכת המדעית. אם אלה יעזבו, הנזק יהיה בלתי הפיך".

"זו התרומה שלי למדינה"

תדמור, יליד רומניה, עלה לארץ כילד. הוא סיים בית-ספר יסודי בטבעון, עבד כשוליה בבית-מלאכה לחרטות, אך הצליח לגמור בית-ספר תיכון, המשיך ללימודי כימיה בעתודה של הטכניון, שירת בצבא ואחר-כך עבד בפיתוח רקטות ברפאל. הוא השלים דוקטורט בארצות-הברית והצטרף לפקולטה לכימיה בטכניון, בראשה עמד במשך מספר שנים. בין 1990 ל-1998 שימש כנשיא הטכניון. ב-1999 מונה לתפקיד יו"ר מכון שמואל נאמן, שהוקם בראשית שנות ה-70 על-ידי הנדבן הישראלי-לשעבר. תדמור מספר כי הבטיח לנאמן, זמן קצר לפני מותו של האחרון, כי יישאר בתפקידו לאורך זמן. "זו התרומה שלי למדינה, כדי לתקן את המצב, שהוא בעייתי ביותר", הוא אומר.

אולי השלטון בארץ לא דואג כי הוא מאמין בגניוס היהודי, שישגשג גם אם המדינה לא תשקיע בו.

"כישרון אינו דבר מולד. מדע פורח רק בסביבה תומכת, כשיש אווירה ציבורית שמעודדת השכלה ולימודים. בתחילת המאה ה-20 היו בהונגריה שני בתי-ספר תיכוניים שמהם יצאו הרבה מדענים, שזכו בשורה של פרסים, בהם גם פרסי נובל. סוציולוג קנדי החליט לבדוק את בתי-הספר האלה, וגילה שבקהילה שבה בתי-הספר היו ממוקמים היתה התעניינות גדולה במדע, בסגנון של 'הטובים לטיס'. בארץ אנחנו הורסים את זה במו-ידינו. התקשורת מקדישה תשומת לב לשטויות; היא לא מעודדת לימודים ולא מעודדת סקרנות. מדע וטכנולוגיה לא יכולים לפרוח בחברה לא רציונלית, לא דמוקרטית ולא חופשית, ומדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לחברה שכזו. כלכלת ישראל וביטחונה תלויים במדע ובטכנולוגיה. ללא יכולת מדעית, אין למדינה כלכלה וביטחון, וזה נכון במיוחד כעת. לכן על המדינה לטפח את המדע, במקום לעצור אותו".

היכן מתחיל הכשל?

"כבר בבית-הספר היסודי. בתחילת שנות ה-90 משרד החינוך הקים ועדה בראשות חיים הררי, שהמליצה שכבר בכיתה א' המורים למתמטיקה יהיו מקצועיים, כך שלא המחנכת, ששונאת חשבון, תיצור את המפגש הראשון של הילד עם המקצוע. כמובן, שום דבר לא קרה. המלצנו גם להפוך את הוראת המדעים ליוקרתית יותר, על-ידי תגמול גדול יותר של המורים למדע. גם כאן לא השתנה דבר. אני לא אומר שמוסיקה וספרות אינם חשובים, אך הם לא תנאי קיומי למדינה.

"הכלכלה המקומית נשענת על שלושה עמודי תווך: ההיי-טק, שנוצר כאן משילוב של היכולת המדעית שנרכשה בבתי-הספר, והעלייה הגדולה שהביאה איתה שורה של מדענים בכירים; תעשיית הכימיה והתעשייה הפרמצבטית, שממוקדת כיום בעיקר במפעל טבע; ותעשיית התיירות, שבשל המצב הביטחוני כמעט ואינה קיימת. אני מאמין שלמרות התפוצצות הבועה, ההיי-טק ששינה את העולם לחלוטין יחזור ובגדול, בתנאי שהממשלה תשאף להסכם שלום.

"השפעת הסכסוך היא הרסנית וקטלנית. כבר בשנות ה-90 אמרתי שבלי שלום, שום דבר לא יקרה. בלי תהליך שלום אין לנו כלכלה. יש לנו שתי אפשרויות: או שנתעשת, או שנכיר בעובדה שמעתה אנחנו מצויים במדרון. זה אולי לא יקרה מהיום למחר, אבל בוודאי מהיום למחרתיים".

איזו השפעה יש בכלל למכוני מחקר כמו זה שלכם על המצב?

"זו שאלה קשה. מכוני המחקר טוענים שהידע עובר בדיפוזיה, ובסופו של דבר הוא מצליח לפעפע פנימה גם בקרב מקבלי החלטות. אני מקווה מאוד שזה נכון. אני מאמין שאם יותר ויותר אנשים יקראו את המחקרים שלנו, משהו בכל זאת יקרה. בשנים האחרונות פרסמנו מחקרים על משבר המים בישראל, על גיבוש מדיניות להעברת טכנולוגיות מהאוניברסיטה לתעשייה, אנחנו מפרסמים דוחות על סדרי עדיפות לאומית בתחום איכות הסביבה, פיתוח חקלאות בת-קיימא בתנאי מחסור במים ועוד. אנחנו מתכננים פורום למחקר לביטחון לאומי, שיבחן את הקשר בין ביטחון לכלכלה.

"אני מאמין שאנחנו נמצאים על סף תקופה מדעית מרתקת, שבה נוכל לעשות מניפולציות של ביטים במדעי המחשב, מניפולציות של אטומים במדעי החיים ומניפולציות של גנים בביולוגיה, שלא לדבר על התפתחות הכימיה שתביא לשורה של מוצרים וחומרים חדשים. להערכתי, הפוטנציאל של מהפכת המחשוב ושל תעשיית התקשורת טרם מוצה, ואי-אפשר לדעת מהיכן יצוץ הדבר הבא. לכן אנחנו חייבים להשאיר מספיק כסף למחקר מבלי לומר לאנשים מה לחקור. יכול להיות שדווקא איזה מחקר אזוטרי הוא זה שיפתח אופק חדש לחלוטין. בעבר נהגו להאמין שקודם עושים מחקר בסיסי, אחר-כך מחקר יישומי, ולבסוף מפתחים מוצר. כיום כולם יודעים שמוצר יכול לצמוח גם ממחקר בסיסי. האוניברסיטה היא המכשיר להעברת הטכנולוגיה, ואסור לתת לפוליטיקאים לעצור אותה".

כבר לא חבר של גנגר

במהלך השנים האחרונות כיהן תדמור בשני דירקטוריונים של חברות שבשליטת אריה גנגר: לומניס, המפתחת מערכות לייזר לשימושים רפואיים וקוסמטיים; וכימיקלים לישראל, המייצרת חומרי דישון והדברה. משני הדירקטוריונים התפטר לאחר מספר שנות כהונה.

כשתדמור סיים את תפקידו כנשיא הטכניון, פנה אליו שמעון אקהויז, בעל השליטה בחברת לומניס, וביקש ממנו לכהן כדירקטור בחברה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. מי שמינה אותו לתפקיד דירקטור היה דווקא אריה גנגר, מקורבו של ראש הממשלה שרון, שביצע השתלטות על החברה תוך הדחתו של אקהויז, במהלך אסיפת בעלי מניות דרמטית.

שווי השוק של לומניס הגיע לפני שנתיים לשיא של כ-2 מיליארד דולר. כיום שווה החברה כ-50 מיליון דולר בלבד, והיא חייבת 209 מיליון דולר לבנק הפועלים. אם לא די בכך, רשות ניירות ערך האמריקנית בודקת חשדות לאי-סדרים חשבונאיים בחברה.

תדמור מספר כי בתחילת 2003 הוא החליט לפרוש מהדירקטוריון, "מפני שלא הרגשתי שאני יכול להשפיע מספיק, וחשבתי שהרבה דברים צריכים להיעשות אחרת". הוא מגדיר את לומניס כ"חברה נפלאה שיש בה אלמנטים יפים של מדע, חדשנות וטכנולוגיה - הכול לטובת האדם. לחברה יש אנשים טובים ופוטנציאל אדיר, אך קרו בה דברים שלא הסכמתי איתם, ולכן העדפתי לפרוש", הוא אומר. "אני מקווה מאוד שהחברה תצליח. היום יש לה מנכ"ל חדש, ואם הוא יביא אותה לרווחיות, היא תהיה חברה טובה לפחות כמו טבע".

מה קרה בחיפה כימיקלים?

"מוניתי לדירקטור בחיפה כימיקלים לפני כשמונה שנים, ועזבתי לפני שנה וחצי, גם כאן בעקבות חילוקי-דעות על דרכה של החברה. גם חיפה כימיקלים היא חברה יחידנית, המוכיחה את עצמה בתחומה".

כמדען, לא הפריעה לך הביקורת הקשה על חלקה של החברה בזיהום הקישון ומפרץ חיפה?

"החברה השקיעה כסף רב בענייני סביבה, אך אין ספק שזה לא מספיק. אני יודע שהם מוכנים להשקיע הרבה יותר, אך ריבוי הרשויות מקשה מאוד לעמוד במשימות הסביבתיות".

שליחות נאמנה

מוסד שמואל נאמן בטכניון הוקם באמצע שנות ה-70 במטרה לסייע בחיפוש פתרונות לבעיות הלאומיות בתחום הפיתוח הכלכלי, המדעי והחברתי, תוך ניצול מאגר כוח-האדם שבטכניון. במהלך השנים ייצר המוסד ניירות עמדה ומסמכי מדיניות שניסו לגבש חלופות לנושאים שונים, מתוך תקווה שאלה יסייעו למקבלי החלטות לקבל תמונה רחבה יותר. תקציב המוסד עומד על כמיליון דולר בשנה, מתוך קרן שהקים שמואל נאמן, כאשר חלק מהמחקרים מבוצעים בשיתוף פעולה עם גורמים נוספים.

לאחרונה פרסם המכון דוח על מצב התעשייה הכימית, המהווה רבע מהתמ"ג בישראל, אך סובלת מדימוי קשה של תעשייה מזהמת. מטרת הדוח לבדוק כיצד ניתן להמשיך ולחזק את התעשייה ובמקביל לשמור על הסביבה. בעקבות הדוח יתקיים בעוד כשבועיים כנס שבו ייקח חלק גם שר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט.

המכון החל גם בגיבוש תוכנית "ישראל 2050", באמצעות הצוות שגיבש את תוכנית "ישראל 2020", מתוך מטרה לנסות לתכנן את פני הארץ בעתיד. במקביל נערכו מספר מפגשים עם מתכננים פלסטינים, בתקווה לגבש תוכניות משותפות לפיתוח תשתיות מים, חשמל, כבישים ועוד. התוכנית זכתה למימון המשרד לפיתוח אזורי, אך מימון זה הופסק לפי שעה. פרויקט נוסף כונה בשם "הזדמנויות שוות", ונועד לבדוק כיצד ניתן לקדם את המגזר הערבי ולהביא אותו לכדי שותפות מלאה בכלכלה.

הפרויקט הבא של המכון הוא הקמת פורום למחקר הביטחון הלאומי, בראשות אלוף (מיל') עוזי דיין, שמטרתו לקדם תוכנית לעידוד מחקר אקדמי בתחומי הביטחון הלאומי, וליצור מסגרת לחילופי דעות בין ראשי מערכת הביטחון לבין חוקרים אקדמאים. בצוות גם שר הביטחון לשעבר משה ארנס, שר האוצר לשעבר דן מרידור, ראש בית-הספר לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב פרופ' מנואל טרכטנברג, ואחרים.

במקביל מנהל המרכז כשישה קונסורציומים במסגרת פרויקט מגנ"ט של המדען הראשי, שבו חברה מסחרית יוצרת שיתוף פעולה עם גוף אקדמי למטרות מחקר ופיתוח. המכון גם מממן שתי משרות של מידענים, העובדים בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבהם נעזרים החוקרים.