המשיב עבד כחובל ראשון בשירות חברת הספנות צים. בשנים עברו הוצע לו לפרוש תוך תשלום מענק בשיעור 150% מעבר לפיצויי הפיטורין. הוא סירב. כחלוף שנים ספורות ביקש הוא דווקא לפרוש ולקבל את מענק הפרישה המוגדל. הפעם סירבה חברת צים לזכותו במענק המוגדל.
המשיב פרש מעבודתו והגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת קציר, נ"צ ברונשטיין וסירוטה). בית הדין האזורי קיבל את טענתו, לפיה קיימה חברת צים לאורך השנים נוהג לזכות פורשים במענק פרישה מוגדל.
חברת צים ערערה ובית הדין הארצי לעבודה (פסק הדין נכתב ע"י השופט שמואל צור, בהסכמת חבריו להרכב) קיבל את הערעור וקבע שבנסיבות הקונקרטיות לא היה מקום למימצא שאליו הגיע בית הדין האזורי. בפסק הדין סוקר השופט צור את מעמדו המשפטי של נוהג מוכח.
"אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות. כך בכלל וכך בעולם יחסי העבודה", נכתב בפסק הדין, "אלא שנוהג - מעצם טיבו וטבעו - אינו מעוגן בדרך כלל במסמך בכתב ולכן הוא טעון הוכחה".
בעניין זה, נפסק בעבר, שהידיעה השיפוטית של שופטי בתי הדין לעבודה איננה כוללת ידיעה על נוהג-נטען, ולפיכך מוטל על הטוען לו להוכיחו.
בשל טיבה של הטענה, נדרשים בתי הדין להתייחס אליה בזהירות רבה, ובמיוחד לגבי נורמה שלגביה אין הסכמה חברתית. הטוען לקיומו של נוהג נדרש להוכיחו באופן ברור וחד-משמעי. לא די כי יוכח שבעבר, במקרים ספורים אלו ואחרים, נהגו מי שנהגו כפי הנטען; נדרש להוכיח כי ההתנהגות הנטענת הפכה לנוהג של ממש.
(ע"ע 348/99 צים חברת הספנות הישראלית נ. שרעבי, פס"ד מיום 20.11.03. השופטים עמירם רבינוביץ, נילי ארד ושמואל צור, נ"צ פרנקל ואל-דור)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
