לפני שיצאתי לעומר לא ידעתי עליה הרבה. רק שלפי רשימת הלמ"ס, עומר, יחד עם
סביון, הוא היישוב העשיר ביותר בישראל, והוא מדורג ברמה החברתית והכלכלית הגבוהה
ביותר - אשכול 10. בין המשתנים שהשפיעו על דירוג היישובים: ההכנסה הממוצעת
לנפש, כולל פנסיה, מספר כלי הרכב למשפחה, אחוז הזכאים לתעודת בגרות, אחוז הסטודנטים
הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות, שיעור דורשי העבודה, יחס התלות בין האוכלוסייה
הצעירה של בני 19-0 ושל המבוגרים בני 65 ומעלה ובין האוכלוסייה בגילי העבודה
(64-20), וכן אחוז מקבלי הבטחת הכנסה. חוץ מזה, הבנתי שהבנות בעומר הן יפות.
אה, וגם ידעתי שבעומר בונים גדר בינם ובין תל שבע, יישוב הקבע שהוקם ליישב
בדווים. היישוב הצמוד תל שבע, כפי שתקראו בחלק הכתבה שהוטל על דן שדור, נמצא
באשכול 1, היישוב העני ביותר, המדורג ברמה החברתית והכלכלית הנמוכה ביותר בישראל.
"חינוך, היי-טק ואיכות חיים - זה עומר", כך פותח אתר האינטרנט של עומר. האתר
מתמחה בצילומי פנורמה של 360 מעלות של רחובות המועצה הריקים. האתר גם יודע
לספר ש"היישוב עומר מונה כ-8,000 תושבים ומשתרע על שטח של כ-20 אלף דונם. 70
אחוז מאוכלוסייתו הם אקדמאים. מסקר שערך משרד הפנים עולה כי החתך הסוציו-אקונומי
הוא הגבוה בארץ: נשות עומר ממוקמות במקום הראשון בארץ בגובה הכנסתן, בעוד שהגברים
נמצאים במקום השני".
מסבחה נגד גנבים יצאתי לעומר ביום שבו נפל טיל קסאם בנגב המערבי, ראשון אחרי
הרבה מאוד זמן. אני מגיע ליישוב בעלטת ערב חורפי - בתל אביב יורד גשם וכאן
יבש וקר. הדרך מתחנת הרכבת של באר שבע לעומר - בחושך היא נראית כמו כל מקום
אחר מחוץ לתל אביב. קודם כול פניי מועדות לבת הספר התיכון מקיף עומר, שם אני
פוגש את המארחות שלי, דפנה, חן ומור, בנות 17. דפנה במגמת אמנות. חן ומור לומדות
בכיתת תאטרון, הן מתכוננות להעלאת המחזה "החברות הכי טובות" מאת ענת גוב. דפנה
מתקנת מיד כשנכנסים לשטח בית הספר: "הוא בכלל לא מקיף, הוא אולי אזורי. אבל
'מקיף' כבר תפס". מיד בפגישה אני שם לב לאוטו של חן - פז'ו 207 כסופה. הגעתי
לעומר. "לכל הבנות כאן קוראים חן", מבהירה לי מור, נערה בלונדינית דקה, מלאת
קסם וקריצה. בחצי השנה האחרונה, היא מספרת, גנבו להוריה שתי מכוניות והיו שלוש
פריצות לבית. היום הם כבר שמים על המראה מסבחה - שרשרת תפילה מוסלמית - "כדי
להפחיד את הגנבים, שאללה ירדוף אותם". מכת הגניבות בעומר יצרה את המושג "מכונית
חד פעמית". מסוק חולף מעל ראשינו. דפנה, גם היא בלונדינית, בעלת עיניים כחולות
וחיוך רחב, מבארת:
"או שזו תאונת דרכים או שקרה משהו - אלה מסוקים לסורוקה". חן, בשיער חום ועיני
שקד, מסבירה לי על המעבר התת קרקעי בין עומר לבית הספר, שממוקם בשכנות לאזור
התעשייה של עומר. חן נעולה במגפי גומי שפיציים של דיזל, לובשת מכנסי שלושה
רבעים מצמר בגזרה נמוכה וחולצת בטן של מנגו. אלה יוצרים יחד את הקומבינציה
של הדור הזה - האיבר החדש, צדי המותניים התחתונים, או אם נרצה, השניצלים של
האגן העליון. ממכנסיה מבצבצים באופן חד משמעי תחתונים. הגומי שלהם מעוטר בכיתוב
לבן על אדום: "מהממת". סיבוב באזור התעשייה - בניינים של לוצאטו את לוצאטו
("הבן שלו לומד איתנו"), פארק התעשייה של סטף ורטהיימר, בניין של חברת ההנדסה
הגדולה ברן - כל אלה בסגנון מבני ההיי-טק עקרי הסגנון.
מעבר להם פחוני מגורים של בדווים, יושבים על גבעה עירומה בין עמודי חשמל. אני
מספר להן שבסקר של הלמ"ס תל שבע יצאה רע מאוד. "לא פלא. כל מה שרע זה תל שבע",
הן מסכימות. יוצאים לבלות, חן נוהגת. בחור נאה חולף על פנינו, מנופף לשלום.
זה אחיה של חן ("הוא בן 21, חתיך. הוא עכשיו השתחרר"), יש לו רכב זהה לשלה.
"לכל משפחה כאן יש בממוצע שתיים-שלוש מכוניות", מור מסבירה לי. "חוץ מזה, אחים
גדולים זה קטע חזק בעומר". היא עוברת לדבר על סוגי הבנים בעומר - "יש את הארסים
המפונקים, ששמים בושם אנג'ל, ג'ל בשיער, לבושים סטייליסטי - סגנון ז'אן-פול
גוטייה. הם גם יורקים ויש עליהם דיבור באר שבעי". "אלה בנים של קבלנים ושל
אנשי עסקים", דפנה מבהירה. מור ממשיכה: "ויש את האדישים כלפי חוץ. אלה אנשים
איכותיים". דפנה מבהירה: "לרוב אלה בנים של רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין".
"כן. כמונו", מור חוזרת ומוסיפה: "בעומר יש ריכוז גבוה של כאלה. הם לרוב בנים
של אנשים שעובדים בשירות של הקהילה".
צ'יפס אנחנו עוצרים מחוץ ל-Q, מועדון הממוקם בין עומר לבאר שבע. מוקדם מדי
- עדיין לא קורה כאן כלום. חן התנשקה כאן עם רודריגו מ"קחי אותי שרון", הן
מספרות. "זה היה במסיבה עם האנשים מ'קחי אותי', כשזה רק נפתח כאן. ישבתי בחדר
VIP ורודריגו נכנס. בוא נאמר שיותר אני לא עושה את זה ב-ח-י-י-ם".
אנחנו יושבים באוטו - בחוץ עומד בקור בחור כהה דקיק עם תספורת אפרו. הוא דופק
על החלון של המכונית. אחרי שיחה קצרה ולבבית אנחנו נוסעים לפאב של עומר, שנקרא
"הפאב של עומר". בדרך אני שואל את הבנות מה הסיפור של הבחור. "קוראים לו חוסם
והקטע שלו שהוא ערבי", דפנה מעירה בציניות. "אבל בגלל שהוא נוצרי, לא מתייחסים
אליו כמו ערבי". מגיעים לפאב של עומר, נראה כמו פאב קיבוצניקי ממוצע. "כאן
השנאפס בתשע שקל", מתרברבת דפנה. בשולחנות רק בנים בחבורות. לבושים בשווטשירט,
קפוצ'ון ותספורות קצוצות, הם מצטופפים על ספסלים משני צדי השולחן ומתנפלים
על צלחת צ'יפס. על השווטשירטים אפשר לראות את כיתובי סיום הקורס הצבאי - "מי
דפק ולא שילם?", "אלופים", "צבועים", ועוד ועוד. ברק בעיניה, חן מצביעה על
השולחן הכי שקט בפאב, היחיד שהצליח להתעלם מהכניסה של הבנות, "אלה טייסים".
אנחנו מתיישבים ומזמינים. אני מזמין המבורגר ב-29 שקל. על מסך בקצה הפאב מוקרן
ערוץ 2 - "סקס והעיר הגדולה". הבנות מתמכרות לצפייה במבט מזוגג. חן נאנחת,
ספק לעצמה ספק לנו בשולחן, "אני כל כך דומה לשרלוט". הבנות מהנהנות כחברות
הכי טובות. כשהפרק מסתיים וההמבורגר כבר איננו אנחנו חולקים קערת טוגנים. מור
מספרת על הלימודים. היא לא בטוחה שהיא תעשה בגרות. "הרבה עומריסטים אומרים
לעצמם, אני אעשה מה שטוב לי עכשיו, ולא עושים בגרות כי יש להם כסף להשלים אחר
כך. מה שממילא יהיה צורך, גם אם יש לך בגרות". אני שואל את חן אם היא רוצה
להיות שחקנית כשתהיה גדולה.
"אני כבר גדולה", היא עונה ומוסיפה: "אני רוצה בית צבי, לא ניסן נתיב. אני
רוצה פרסום מהיר". הפאב של עומר מתגאה ב-12 בירות שונות מהחבית. הבנות מספרות
על הסדרות האהובות עליהן בטלוויזיה - "אוז" ו"הכי גאים שיש". בקרב חבריהן החלוקה
בין כבלים ולוויין היא חצי-חצי. "עומריסטים עושים הרבה SMS", הן מסכימות ביניהן.
דפנה מסבירה: "כדי ללכת לים או שנוסעים לתל אביב באוטובוס או שנוסעים באוטו
לזיקים. כל האוטובוסים עד זיקים זה יותר יקר מלתל אביב". חינן של הנערות כובש.
הן מעורות בסלנג ונדמה שלהיות מעודכנות זהו ערך רב משמעות בעיניהן. במשך כל
הערב עוברים אנשים ומחלקים פלאיירים - בין השאר לשוק מעצבי העיר בתל אביב.
אנחנו מדברים על תל אביב.
פעם-פעמיים בשבוע הן בעיר. הכי הן אוהבות את אורנה ואלה - "לביבות בטטה", הן
קוראות בקול. "אתה אוהב להיראות כל כך תל אביבי?" חוקרת אותי חן. נעצרת בשולחן
עינב, היא לפני צבא, מתולתלת עם משקפיים. היא הולכת להיות מדריכת תותחנים בשבטה.
"בשביל עומר זה קל"ב", היא מסבירה.
"הייתן שוכבות עם בדווי?" אני זורק קיסם לסיום הערב. "זה מוריד את הסיווג הביטחוני",
עינב מחייכת.
צעדות מור, דפנה ואני עוברים לאיזי בר, הפאב השני של עומר. יושבים על מחצלות
באווירת שנטי-פלאפון. יש מלצרית בלונדינית ויש את ג'וני, בחור מזוקן וכפוף
- "הוא פרילאנסר, אחראי רק על הנרגילות", דפנה מבהירה. זו פעם ראשונה שאני
מעשן נרגילה. המלצרית, שמה אורי, היא בת 20, השתחררה ממודיעין. היא לא מתכננת
לעזוב. "יש כאן אחלה חבר'ה. כיף". היא ממליצה לנו להזדרז כי ב-11 נסגר השער
של עומר מהצד של הגדר ואז הכניסה היא רק מהכביש הראשי.
בוקר. בעוד בתל אביב יורד גשם, כאן שמשי ונעים. אין הרגשה שנמצאים במדבר -
כשיוצאים החוצה זה נראה יותר מכול כמו רמת השרון. עומר בנויה על שני צירים
- רחוב תמר שממנו נכנסים ליישוב ורחוב הדר, שאותו הוא חותך. רחוב הדר הופך
בהמשכו לרחוב תפוז. ברחוב תמר שלט גדול: "צעדת עומר בט"ו בשבט". מעולם לא ראיתי
כל כך הרבה מעגלי תנועה, ועוד כל כך גדולים. מור מסבירה לי בדרך לבית הספר:
"בטקסים בצופים תמיד צוחקים על פיני בדש, ראש המועצה, על מעגלי התנועה".
מגיעים לבית הספר. באור אפשר להבין עד כמה הוא גדול. זה מבנה רחב ידיים, לומדים
בו ילדים מעומר והאזור. מגרש כדורגל מדושא, מגרש טניס, מסלולי ריצה וקפיצה
ומתחם מגרשי כדורסל וקט-רגל בחוץ. מחוץ לחדר המנהל גביעים שבית הספר זכה בהם
- בין השאר מרוץ שדה ורוגבי. לבית הספר תחנת רדיו משלו שמשדרת שעתיים ביום
לאזור - רדיו 106 FM. דפנה מספרת לי על מפורסמים בעומר: "בטקס שהיה לאילן רמון
השנה בבית הספר ההורים שלו באו - הם גרים בגני עומר, בית זקנים של עומר". אחר
כך יתקנו אותי בגני עומר ויסבירו לי שזהו "כפר לאוכלוסייה בוגרת". מור מזכירה
לי שהיום יום שלישי, וביום שלישי עובדים בעומר חצי יום. היא קוראת אחריי כשאני
עושה את דרכי במעבר התת קרקעי בחזרה ליישוב: "בעומר יום שלישי זה יום של קוסקוס".
חברונה לא הלך במרכז המסחרי. משרדי המועצה נמצאים מעל סניף בנק הפועלים, שנמצא
בשכנות לסניף היפר נטו. לידו משרדי "עת - עומר בתנופה, רשימה על-מפלגתית בראשות
פיני בדש". במשרדי המועצה אני פוגש במקרה את בת הדודה שלי יאירה במחלקת הגבייה.
היא מחכה לשלם חשבונות. יאירה מנהלת את הספרייה של עומר, היא הגיעה לכאן בתחילת
שנות השבעים. בדרך אליה לכוס תה אנחנו עוברים ליד "מועדון כפרי עומר" - קנטרי
קלאב עם שתי בריכות, חדר סקווש, מכון כושר, אולם כדורסל, מגרשי כדורסל וכדורגל.
מגדל המים, שהוא סמל היישוב, עדיין פעיל. כדי שמים יוכלו להגיע לקומה השנייה
בבתים, יאירה מסבירה לי.
בפני אלה שאנחנו פוגשים ברחוב יאירה מציגה אותי, "זה בן הדוד שלי. הוא הראשון
מהמשפחה שלו שמגיע לעומר". אני מספר לה שיש לי הרגשה שלמקום אין היסטוריה -
הצעירות שפגשתי נתנו לי הרגשה שיש כאן רק הווה. יאירה מספרת לי את סיפורה של
עומר: במקום הוקם קיבוץ חברונה ב-1948 על ידי לוחמים של חטיבת הנגב של הפלמ"ח,
בגבעה שבה נמצאו שרידים של יישוב ביזנטי קדום. השם ניתן לו בגלל הקרבה לחברון
ולנחל. הבדווים שגרו באזור כינו את הגבעה "אל עומרי", ומכאן צמח אחר כך שם
היישוב - עומר. סיפורה של עומר, שהיום מזדהרת כהצלחה נדירה בין חולות הנגב,
התחיל כסיפור רצוף כישלונות. קיבוץ חברונה לא החזיק מעמד והתפרק באותה שנה
שבה הוקם. ב-49' הוקם במקום היישוב אילתה - גם הוא התפרק. ב-57' הוקם במקום
מושב שהחזיק מעמד שלוש שנים, וגם הוא התפרק. ב-1960 חובר היישוב לרשת החשמל.
קבוצה חדשה של מתיישבים, רובם תושבי באר שבע, הקימה שכונה של בתים פרטיים מחוץ
לעיר. אלה אנשים שעבדו בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), בבית החולים ובאוניברסיטה.
ב-63' כבר יש במקום מים זורמים, ושנה לאחר מכן חברת רסקו חונכת 35 בתים חדשים
בשכונה חדשה שנבנית במקום. עד 67' 100 משפחות מיתוספות ליישוב. ב-1975 הוא
הופך למועצה מקומית.
ב-90' נבחר פיני בדש, איש צומת, שעורר שערוריות כשהופיע בכנסת בסנדלים, לראש
מועצת עומר. מאז הוקם פארק תעשייה ותיכון מקיף עומר נחנך. יאירה אומרת שלאחרונה
יש בעיה - היישוב מזדקן. "יש שנים שאנחנו מגיעים לשתי כיתות א' במקום חמש כיתות,
כמו שהיינו רגילים פעם".
בעזרת השם יאירה מספרת לי על האזור לזוגות צעירים שבנתה המועצה כדי למשוך זוגות
מהמרכז. "זוגות צעירים לא יכלו לקנות כאן בגלל המחיר, ואלה שיכלו להרשות לעצמם
את המחירים של עומר העדיפו לגור במרכז". בשכונות החדשות, יאירה מספרת, יש תופעות
של פרוטקשן - משפחות צריכות לשלם 1,500-1,000 שקל בחודש כדי שלא יפגעו בבית.
יאירה חוזרת לספרייה, ואני הולך לראות את הגדר וממנה את תל שבע מן העבר השני.
בקצה רחוב תפוז אני יוצא מעבר לגדר - מכאן ועד תל שבע זהו שטח ספר. אני יוצא
אליו - שדה ירוק. עורב קורא בקול, עצי אקליפטוס. בבוץ עקבות של עזים, של סוסים,
אופנוע. מגרש כדורגל נטוש - שתי נשים בדוויות מבוגרות וילדה קטנה מגיעות עם
עזים שאוכלות את הדשא.
אני מנסה לפתח שיחה, הן לא מדברות עברית חוץ מ"בעזרת השם". הילדה הקטנה יפה
מאוד, היא מציעה לי סוכריית טופי בטעם תפוז. עולה לי רעיון למה לבדווים יש
כל כך הרבה ילדים - פשוט כי הילדים שלהם כל כך חמודים.
תרגיל מהיר בראש מבהיר לי שהתאוריה שלי מדויקת - גם לחרדים יש הרבה ילדים,
גם לסינים - כולם יסכימו איתי שגם להם יש ילדים חמודים באופן מיוחד. בדרך חזרה
למרכז המסחרי מצטרפים אלי באדר, 11, ומורד, 8, ילדים מתל שבע. היום חופש בגלל
חג הקורבן. שניהם מתוקים. לבאדר חיוך מקסים וחכם ולמורד גינונים של מבוגר קטן
- הולך עם הידיים מאחורי הגב. באדר מסביר לי שחג הקורבן נערך לזכר עקדת יצחק
והקריאה של אלוהים לאברהם. לכן שוחטים כבשים בחג.
חזקים בגזם אנחנו נפרדים בהיפר נטו, ואני נכנס לפגישה עם נסים ניר, דובר המועצה,
ועם פיני בדש, ראש המועצה. ניר מתגאה שאהוד ברק קרא לפארק התעשייה של עומר
"עמק הסיליקון של מדינת ישראל". "900 מיליון דולר - זה היה המחזור השנתי של
החברות בפארק", הוא אומר ומוסיף: "בעומר גרה מה שנקרא 'אוכלוסייה חזקה' - רופאים,
שופטים, עובדים בכירים מהקמ"ג ומנהלי חברות היי-טק". ניר מסביר שבעומר חתך
האוכלוסייה בבחירות הכלליות הוא מה שנקרא שמאל- מרצ-עבודה-שינוי, אבל בבחירות
למועצה מפלגת העבודה לא עברה את אחוז החסימה. "פיני ימני, אבל אנשים הבינו
שזה לא נוגע לעמדה הפוליטית שלהם. ראש מועצה צריך לדאוג לחינוך, לתברואה, לניקיון,
לקהילה - זה בחירות ישירות".
על סדר היום של בדש להיום מסיבת סולחה עם אנשי שבט טרבין שיושבים מחוץ לעומר.
בדש גישר בינם ובין אנשי משמר הנגב שאיתם היו בסכסוך. מדינת ישראל הקימה לבני
שבט טרבין, 140 משפחות, יישוב קבע בנחל שמריה. אליו הם יעברו בקרוב, ועל השטח
שהם יושבים בו היום עומר תתרחב. "אנחנו לא מוכנים לעבור את ה-10,000 תושבים.
אמרתי את זה - זה הגבול.
אנחנו רוצים עצמאות ולא להפוך לשכונה של באר שבע", מסביר בדש. 14 שנים הוא
ראש המועצה, ונראה שהוא מאוד אוהב את המקום ואת האפשרויות שלו ליצור ולפתח
עוד ועוד מיזמים. זו הקדנציה הרביעית שלו. בזמנו הוא פינה את כיסאו בכנסת,
כחבר צומת, בגלל כפל תפקידים. כשאני נכנס לחדר ניר מציג אותי ומספר שהגעתי
מתל אביב. בדש מחייך: "תל אביב?
תזכיר לי איפה זה?"
בדש שם לו למטרה למשוך "אוכלוסייה חזקה" מהמרכז לעומר. "פעם כל מי שלא מצא
מקום במרכז נזרק לגלות בנגב. אצלנו בעומר עולים אלינו מרצון". היום שביתה ברשויות
המקומיות, בעומר אין שביתה - בלי חברה כלכלית המועצה יזמה בשמונה השנים האחרונות
פרויקטים ב-500 מיליון שקל, מסביר בדש. בתכנון של בדש הרחבה של טיילת שתקיף
את היישוב בחלק הפנימי של הגדר - "כאן בחמש-שש בבוקר ובשעות הערב זה פקק תנועה
של צועדים. כולם בעומר יוצאים לצעדות". כמו כן, בקרוב יבנו מנחת תעופה למוניות
אוויר, אתר גולף חצי אולימפי, אגם נופי ומרכז תיירות כפרית. "כצעיר נשמח לקלוט
אותך בעומר, יש לך כאן הכול", בדש מפתה אותי. "אין לך איכות חיים כזו בשום
מקום בארץ - יש כאן חיי קהילה ענפים, אנחנו מטאטאים את העיר כל יום. אנחנו
מפנים אשפה ארבע פעמים בשבוע, מפנים גזם שלוש פעמים בשבוע, שזה אין בשום מקום
בארץ. בעוד שנתיים כביש 6 יעבור כאן, ואז תוכל להגיע לתל אביב ב-40 דקות".
"מה לגבי החומה מול תל שבע?" אני שואל. "לא חומה - זו גדר. גדר", בדש מבהיר.
"גדר מונעת גניבות רכב. פעם היא הייתה רק בשביל עבירות רכוש, היום זה גם ביטחון.
אנחנו הולכים לשפר אותה ולשדרג אותה. ראיתי שבקיסריה הם בנו חומה - תל ענק.
הגדר שלנו מונעת גם מכלבים נגועי כלבת, משועלים ומכבשים להיכנס ליישוב".
תל שבע מלאה במרצדסים כשאני שואל על הפער בין שני היישובים לבדש יש תשובה.
"אמרתי את זה כבר ברדיו, לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו. בתל שבע יש להם כלכלה
משלהם. סדר העדיפויות שלהם שונה. יש שם שוק שחור שלנו אין. הפעילות שלהם לא
מדווחת לשלטונות המס, ולכן זה לא נכנס לנתונים של הלמ"ס. אם תלך, תראה שלכל
אחד שם יש מרצדס. הלמ"ס מתייחס רק לצינורות רשמיים. זה לא אומר שהם באשכול
10. אמנם תל שבע זה לא עומר, אבל הם לא במצב יותר קשה מכמה יישובים יהודיים".
בדש נחוש בדעתו למשוך לעומר כמה שיותר זוגות צעירים מבוססים. "יש בעומר 1,300
כלבים רשומים - כאן אוהבים כלבים. אצלנו יש 1,500 ילדים בני אפס עד שמונה.
ברהט נולדים בשנה 3,000 ילדים. שם זה שני בתי ספר בשנה, עשרה גנים. אני הצעתי
פה בעומר פטור מארנונה לשנה על עוד ילד. אז אתה יודע מה עשו? קנו עוד כלב".
כתבות
ני"ע
