קריטריונים חדשים לפיצוי

אדם הנפגע בתאונה זכאי לפיצויים. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי קובע, ש"זכאי לגימלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגימלה המגיעה ממנו...". ההסדר הכולל מבקש אפוא לנכות מסכום הפיצויים שהניזוק זכאי להם מהמזיק את הגמלאות שהמוסד לביטוח לאומי נדרש לשלם לו.

להסדר החקיקתי הנ"ל הגיון. הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר, שהרי מלוא הפיצוי המגיע לו משולם לו (ע"י המזיק והמוסד לביטוח לאומי), ומאידך גיסא המזיק לא מתחייב בתשלום פיצויי-יתר (למזיק ולמוסד לביטוח לאומי).

בפרשת אלמוהר נקבע, שכופים על הניזוק לקבל את גמלאות המוסד לביטוח לאומי, גם אם הוא מעדיף לוותר עליהן ותחת זאת לקבל פיצוי חד-פעמי מאת המזיק. הסיבה להלכה זו היתה, האינטרס הציבורי שעומד ביסודו של חוק הביטוח הלאומי הסוציאלי.

התפיסה שבבסיס ההלכה היא, שמתן תשלומים עיתיים לניזוק מגשים את מטרותיו הסוציאליות של חוק הביטוח הלאומי (ולמעשה גם של דיני הפיצויים), בדרך טובה יותר מהעברת תשלום פיצויים חד-פעמי לניזוק.

זוהי, אין ספק, גישה פטרנליסטית, המתערבת בשיקוליו של הניזוק, בשם אינטרסים ציבוריים הרואים את "טובת הניזוק" לנגד עיניהם. האם ישנה הצדקה לגישה פטרנליסטית שכזו? היש מקום לכפות על ניזוק לקבל מהמוסד לביטוח לאומי את התשלומים העיתיים, תחת שיקבל לידיו את סכום הפיצוי החד-סכומי מאת המזיק?

שאלה זו ניצבה בפני שופטי בית המשפט העליון בערעור הנסקר להלן. יצוין, שלאורך השנים הרבות שחלפו למן פסיקת ההלכה בפרשת אלמוהר המשיכו בתי המשפט לאמץ את עקרונותיה, הגם שמעת לעת נמתחה עליה ביקורת.

המוסד לביטוח לאומי נוקט עמדה חד-משמעית, לפיה אין הניזוק רשאי לוותר על הגימלאות שהוא משלם לו. עמדת המוסד הופכת, הלכה למעשה, את הוראות סעיף 329 לחוק לאות מתה. שופטי בית המשפט העליון פסקו, שהגיעה העת לנקיטת גישת-ביניים (פסק הדין נכתב ע"י השופט ריבלין, בהסכמת עמיתיו).

השופט ריבלין הדגיש, שכעניין של מדיניות אין הצדקה לסטייה מובהקת מהלכת אלמוהר. במילים אחרות, אין מקום להורות למוסד להפעיל בכל מקרה את ההסדר המצוי בסעיף 329 לחוק. עם זאת, ראוי "לעדן" את ההלכה שנפסקה בפרשת אלמוהר.

"הלכה זו אכן יש בה יסודות פטרנליסטיים", נכתב בפסק הדין. "היא בוחרת עבור הנפגע ולעיתים בניגוד לרצונו בהטבת הנזק בדרך של 'תשלום עיתי', חלף תשלום חד פעמי". גישות פטרנליסטיות, שהיו חביבות יותר בעבר, אינן מתקבלות בעין יפה ע"י עולם המשפט העכשווי.

"מכאן", הוסיף וקבע השופט ריבלין, "הצורך באיזון ראוי, אשר, מחד, לא ישים לאל את האינטרס הציבורי באפקטיביות של דיני הביטחון הסוציאלי - אינטרס הכורך עימו היבט חשוב של כבוד האדם - אולם מאידך גם לא יאיין, מיני וביה ובכל הנסיבות, את האפשרות להקנות לנפגע, המבקש זאת, סכום חד-פעמי מן המזיק חלף תשלום עיתי מן המוסד לביטוח לאומי".

ומהם הקריטריונים להבחנה בין תאימותו של פתרון זה לעומת משנהו? מתי ראוי יהא לחייב את המוסד לביטוח לאומי להפעיל את הוראת סעיף 329 לחוק ומתי לא? מתי ייפסקו לניזוק תשלומים עיתיים, ומתי יאפשרו לו לקבל פיצוי חד-פעמי? שופטי בית המשפט העליון סברו שאין לקבוע קריטריונים נוקשים בנושא.

הפתרון נמצא, בדרך של התוויית עקרונות לפתרונות הרצויים: מחד, לקבוע שעמדתו הקבועה של המוסד איננה יכולה להיוותר על כנה כהנחייה כללית; מאידך, המוסד לביטוח לאומי נדרש לגבש עקרונות חדשים, על רקע דבריו האמורים למעלה של השופט ריבלין.

השופט ריבלין מציע שני מבחני עזר - סובייקטיבי, שיעסוק בבחינת כנות ואמיתות דרישתו של הניזוק; בצד מבחן אובייקטיבי, שיבחן את נפקויות הוויתור בפועל על התשלומים העיתיים על עתידו של הניזוק.

(רע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח נ. המוסד לביטוח לאומי ואח', פס"ד מיום 27.12.04. השופטים יעקב טירקל, אליעזר ריבלין ואסתר חיות. בשם המערערת עו"ד עופר שגיא, בשם המשיבים עו"ד פלדמן ובסטוני).