עדיף שתישארו בבית

אם מחפשים במילון אבן שושן את המילה "סינמטק", לא רק מוצאים שהמילה מאויתת "סינמתק", אלא גם שההגדרה שלה לא מתאימה בכלל למה שנקרא היום על ידי הישראלים "סינמטק". הנה ההגדרה: "סינמתק: מועדון להקרנת סרטים נבחרים או ניסיוניים המיועדים לחוג מצומצם של צופים". בהגדרת המילון האינטרנטי dictionary.com, ההגדרה שמתקבלת היא משהו כמו "בית קולנוע קטן בו מוצגים סרטים קלאסיים או אוונגרדיים".

מבין כשמונים סרטים המוקרנים בסינמטק ת"א החודש, יותר מחמישים הם סרטים חדשים (מ-2002 ועד 2004) ופחות משלושים הם סרטים ישנים יותר. קשה למצוא סרטים רבים העונים לכותרת "קלאסיקות ישנות", ו"קולנוע ניסיוני" או "נבחר" עוד יותר קשה למצוא. לרוב, רואה מבקר הסינמטקים בארץ סרטים שזה עתה ירדו מהמסכים המסחריים ומנויים ותיקים רבים הפסיקו לחדש את המנוי שלהם בטענה שהסינמטק הפך להיות "רב חן 7".

צריכים להתקיים

אלון גרבוז, מנהל סינמטק ת"א, מודה באשמה. "אני לא מרוצה מהמצב הקיים, אנחנו מתפשרים עם התוכן בכדי להתקיים. כשנפתח הסינמטק לא הייתה שום פשרה. אני יודע שיש סרטים בארכיון שאפשר להקרין כדי שתהיה תחושה שהסינמטק הוא סינמטק ולא עוד בית קולנוע שמקרין סרטים, אבל אנחנו צריכים להתקיים, ולכן מקרינים סרטים חדשים, כדי למשוך אלינו קהל. לסרטים הקלאסיים באים חמישים צופים, לקולנוע העכשווי שלוש מאות". מכיוון שעל פי הגדרתו, סינמטק הוא מקום בו מוקרנים סרטים נבחרים לקהל צופים מצומצם, לדרוש מסינמטק למלא אולמות זה מעשה לא רלוונטי.

לעומת ת"א, בסינמטק ירושלים מצאו פתרון ביניים. בירושלים קיימים שני אולמות הקרנה. בגדול מוצגים סרטים פופולריים וכאלה שכרגע ירדו מהמסכים המסחריים. באולם הקטן מוקרנים מדי יום סרטים קלאסיים ונדירים. כך או כך, גם בירושלים המצב אינו אידיאלי. אם משווים את הסינמטקים בארץ לסינמטקים בחו"ל מגיעים למסקנה שיש הרבה לאן לשאוף.

גרבוז טוען שהבעיה מתחילה בארכיון הסרטים, ממשיכה במגע עם השגרירויות השונות שנותנות חסות לרטרוספקטיבות ונמשכת בתמיכה הממשלתית המועטה שהסינמטקים מקבלים. "המצב הכלכלי של הסינמטק הוא כזה שהוא כל הזמן על הסף. המדינה נותנת מעט מאוד כסף. אנחנו מקבלים 300 אלף שקל ממשרד החינוך והעירייה נותנת לנו מיליון ושלוש מאות שקל. בשום מדינה מתוקנת לא קורה דבר כזה. לא צריך להיאבק בשביל להתקיים, הסינמטק הוא מוסד תרבותי וחינוכי.

"בנוסף יש את העניין עם השגרירויות. כשמארגנים רטרוספקטיבה של יוצר מחו"ל, כדי לאפשר אותה אנחנו זקוקים לחסות של מדינת היוצר. השגרירויות תמיד עושות סלקציה ומצנזרות חלק מהסרטים. סרטים עם אלימות או סקס, וסרטים שהם ביקורתיים כלפי השלטונות לא זוכים להקרנה. כך קורה שהרטרוספקטיבות הן אף פעם לא מלאות, ולפעמים סרטים מאוד חשובים, או מעניינים, נשארים בחוץ. היינו רוצים כמובן לארגן את הרטרוספקטיבות האלה בעצמנו, ללא מעורבות של השגרירויות, אך זה יקר מאוד. אנחנו מנסים למשל לארגן חודש של סרטי פעולה מהונג-קונג. רק הזכויות והמשלוח של הסרטים עולה כ-100.000 דולר. אם אנחנו לא משיגים חסות פרטית זה יישאר על הנייר. כדי לחזור להיות מה שהיה, הסינמטק חייב להשיג סרטים כאלה". גרבוז מאוכזב גם ממה שקורה בארכיון הסרטים הישראלי. הוא טוען שהארכיון מקבל הרבה סרטים מהמפיצים ולא דואג לרכוש עותקים חדשים של סרטים ישנים.

אבינועם חרפק, מנהל התוכניה של סינמטק ירושלים, מאמין שהם מצאו את הדרך להתמודד עם הדרישה לקהל מצד אחד, והדרישה לתוכן סינמטקי מצד שני. כשהוא נפגש עם טענות שאומרות שאמנם יש תוכן סינמטקי, אך הוא אינו מספק, הוא משיב בלהט: "להרים תוכנית ב-35 מילימטר זה הון תועפות. להביא סרט אחד מחו"ל עולה 500 דולר! זה עולה אותו דבר כמו להטיס אותך לשם לראות את הסרט. אנחנו עושים עבודה טובה מאוד, בעיקר בהתחשב באמצעים שיש לנו. אנחנו עובדים מאוד קשה כדי להשיג דברים טובים במעט מאוד כסף. אנחנו מקבלים תמיכה מהמדינה כדי לשמר קולנוע ישראלי. הכסף הזה מספיק לנו בערך כדי לקנות קופסאות ריקות לשים בתוכן סרטים. את שאר הכסף לטיפול בקולנוע הישראלי אנחנו משיגים לבד. מבחינת הסרטים הזרים, נרכשו שנה שעברה עותקים חדשים של סרטי טרקובסקי והשנה קנינו לא מעט סרטים בריטים קלאסיים שהם עכשיו בטיפול, כמו למשל 'האיש מארן'. את הכסף לדברים האלה אנחנו מגייסים בעצמנו. למרות כל הקשיים יש הרבה רטרוספקטיבות והרבה מה לראות.

"הבעיה היא שכדי שיהיה לסינמטקים דיאלוג אמיתי עם הקהל צריך מבקרי קולנוע. כשאני עושה תוכנית של סוקורוב למשל, אחד הבמאים החשובים ביותר שפועלים היום, אין התייחסות לזה בעיתונות. אני מדבר על התייחסות רצינית, לא סתם הודעת יחצ"נות שמספרת שיש רטרוספקטיבה. אני מדבר על כתבות מקיפות וניתוחים. התפקיד של הביקורת זה לא להגיד אוהב או לא אוהב, אלא לשים אותי בתוך תמונה כוללת שמספרת לי מיהו היוצר, מה ההקשר הפוליטי, האומנותי והחברתי שהוא יוצר בו - לתת לי כלים וידע כדי להתמודד עם היצירות. בודדים הם אלה שעושים בארץ את מה שאני מדבר עליו".

הרבה סינמטקים, מעט סינמה

מצד אחד ישנה מצוקה גדולה בסינמטקים, ומצד שני כל שנה נפתח סינמטק חדש בארץ. יש כבר סינמטקים בראש פינה ובשדרות. "כולם רוצים לפתוח סינמטקים אבל אף אחד לא יודע מה זה" טוען גרבוז. "חושבים שפותחים קולנוע לסרטי איכות. זה לא סינמטק!". מה גם שבסופו של דבר לא מוקרנים שם ממש סרטי איכות. "מדינת ישראל מוציאה כלום על תרבות" מוסיף גרבוז, "ואני לא מדבר רק על השלטון עכשיו, שמראש הוא שלטון שמעודד בינוניות ולכן נוח לו שלא תהיה יותר מדי תרבות. לשלטון היום לא נוח שיש סינמטק שעושה דברים פוליטיים ופרובוקטיביים, אבל אם מדינת ישראל הייתה שומרת על רוח העבר ומעודדת תרבות וחינוך זה היה אחרת. כי ברור מאוד שאני מעדיף להיות בחדשות עם פליני ולא עם "ג'נין ג'נין". אבל את פליני לא נוכל להביא עד 2006". גרבוז טוען שאנשים צריכים להבין שלסינמטק יש תפקיד תרבותי וחינוכי גם יחד, שהסינמטק של פעם גרם לכך שהיום רוב בתי הקולנוע המסחריים משלבים בתוכנית ההקרנות שלהם סרטי איכות.

חרפק בינתיים מרוצה ממה שקורה בירושלים. "אצלנו אין תלונות. יש לנו 8,000 מנויים, והקהל שלנו מאוד נאמן. להגיד לך שהכל ורוד? חלילה! אני למשל, מת לעשות רטרוספקטיבה של הוואד הוקס, מת! יש לך 60 אלף דולר?!". מצב הארכיון לא הכי טוב. מצד אחד יש עדיין הרבה סרטים במצב סביר להקרנה, אך חלק גדול מהסרטים נקרעים, מתקלקלים, נשחקים. "קנינו לפני כמה שנים עותק של "האזרח קיין"", מספר גרבוז. "הוא הוצג כל כך הרבה שהוא נשחק וכבר לא ראוי להקרנה. היה לנו עותק של "ורטיגו", אבל מישהו חתך לו את הסוף! אני לא יכול להקרין את הסרט ללא סוף! גם ל"ז'יל וג'ים" אין סוף. פעם הקרנו אותו ואני נכנסתי לאולם וכשהסרט נקטע סיפרתי לאנשים מה קורה בסוף... ככה אי אפשר להקרין סרטים!"

"צריכים לפעול כדי לפתור את הבעיות האלה" אומר גרבוז את המובן מאליו. "צריך לחדש את העותקים של הארכיון ולהשיג מימון פרטי שיאפשר לנו לערוך רטרוספקטיבות משמעותיות. בתל-אביב חסר לנו אולם, לכן קשה לנו לשלב סרטים קלאסיים בתוכנייה. יש בתכנון לפתוח אולמות נוספים, אבל שוב - צריך כסף לזה. ברגע שזה יקרה יהיה קל יותר לספק את כל הצרכים. הייתי מת לקבל טלפון מחברה פרטית שתגיד לי הנה, אני נותנת לך חסות לפרוייקט זה או אחר".

סינמדרעק

הזעם הגדול שמתעורר בין חובבי הקולנוע התל אביבים קשור לכך שכבר אין להם מקום לספק את סקרנותם ולראות יצירות מופת קולנועיות בתנאים נאותים. היום לא נותר אלא להסתפק בצפייה ביתית, בדי.וי.די. בעולם בו הרווחיות היא זו שקובעת אם קיום הסינמטקים מוצדק, התרחש תהליך בו הסינמטק כבר לא ממלא את תפקידו. במקום לחשוף את העם לתרבות עולמית ולאתגר אותו במפגש עם מושגים מורכבים ומהנים כאחד, הציווי היום הוא להוריד את רמת המוצרים התרבותיים עד שיתאימו למכנה המשותף הנמוך. זאת אומרת, להפוך תרבות לפולקלור.

כל האירועים התרבותיים נקראים היום "שוק" או "פסטיבל", הכל חגיגה והעולם מופלא. בינתיים, מסכי הסינמטקים מתמלאים בסרטים שהם ברובם מסחריים. ברחוב כבר התחילו לקרוא לסינמטק תל-אביב "סינמדרעק" - הוא מסתפק בלצוף, ונותר רק לקוות שלא יבוא מישהו ויוריד את המים. *