רדיקליות חופשיות

אסתר עילם, ממייסדות התנועה הפמיניסטית בארץ, וממקימות המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ותנועת 'אחותי', אומרת, שהפטריארכיה היא סדר חברתי כל-כך עמוק ומושרש, ולכן היא נתפסת כגמישה מאוד. המסר שהפטריארכיה מוכרת היום לנשים הוא, שאישה יכולה לעשות מה שהיא רוצה. לדוגמה, להיות מנחה בערוץ פלייבוי (ר' עמ' 62).

עילם עמדה במשך כל הפאנל בנושא רב-תרבותיות של האגודה החדשה לפילוסופיה. על הבמה ישבו ודיברו כמה אנשי אקדמיה, ועילם, אישה לא צעירה, עמדה "בשם כל הנשים שאינן על הבמה", כדבריה. "בסוף, כשהמנחה נתן לי לדבר, הוא אמר לי לקצר, כי לא נשאר כמעט זמן", היא אומרת בקול נעלב. "זאת דוגמה לפוסט-פמיניזם: האמונה, שגברים לבנים משכילים יכולים לדבר באופן 'מקצועי' בשם אישה לסבית או פלסטיני, או כל מגזר אחר שלא הגיע לבמה".

עד שנקלעתי להרצאה של עילם, לא ידעתי שקיימות עדיין פמיניסטיות רדיקליות בארץ. מסתבר, שרחוק מעיני התקשורת, ותיקות הפמיניזם הרדיקלי עדיין עורכות כנסים.

לא תמצאו אותן במאבק על זכותן של נשים להגיע לתפקידים קרביים בצבא, או לשבת בדירקטוריונים. "זה לא מאבק פמיניסטי רדיקלי. אני לא יכולה להילחם למען זה שתהיה אישה-טייסת בצבא שמטיל פצצות. הצבא הוא מוסד פטריארכלי. נשים שרוצות להיות דירקטוריות לא צריכות את הסולידריות הנשית. הן צריכות את הסולידריות של הגברים, שאמורים לקבל אותן. אני לא מאמינה, שאם יהיו 50 נשים בכנסת דברים ישתנו. אלו יכולות להיות נשים עם ראש של גבר".