סידר פסח

יוסף סידר נראה כבחור מתוק עם עיניים טובות. הוא לובש כובע בייסבול שמסתיר לו את הקרחת, ואולי גם את הכיפה, שיתכן מכסה את קודקודו. אני מתיישב מולו בבית קפה באיבן-גבירול שבתל-אביב, הוא מבקש להשאיר את הסלולרי דלוק, כי אשתו עלולה ללדת בכל רגע. הסיבה למפגש היא הוצאת הדי.וי.די של סרטו "מדורת השבט". הסרט מספר את סיפורה של רחל (מיכאלה אשת), ששנה לאחר מות בעלה מנסה להצטרף עם שתי בנותיה המתבגרות (מיה מרון וחני פירסטנברג) לגרעין שמתארגן להקמת התנחלות. השנה היא 1981. לאורך הסרט רחל תתמודד עם שידוכים שראשי הגרעין מארגנים לה, ותצטרך לצאת מאטימותה, המקשה על הקשר שלה עם בנותיה.

אני אומר לסידר שלמרות שגלובס הוא עיתון עסקים, אני מבקש לדבר אתו על הרלוונטיות של סרטו לאירועים הפוליטיים של ימינו ותהליך ההתנתקות. כשהוא שומע את זה הוא מגיב במהירות. "אני חייב להגיד שמבחינתי אני כן הייתי שמח לדבר על הצדדים הכלכליים של העשייה..."

* מה זאת אומרת?

"אני חושב שהשנה האחרונה הייתה שנה שמאפשרת לקהילת העסקים להתייחס לקולנוע הישראלי מהזווית העסקית, וזה משהו יחסית חדש. בכל התקופה האחרונה, משנה לשנה ההגיון הכלכלי מאחורי הקולנוע הישראלי הפך להיות מובן יותר, והשנה אפילו אפשר לדבר על נתונים. הבעיה בקולנוע הישראלי הייתה תמיד שאין אף נתון אובייקטיבי שמאפשר לבנות עליו רישום. נתון שיאפשר ליצור תוכנית פעולה, או להסיק איזשהו לקח לפרוייקטים חדשים. עכשיו זה מתחיל להשתנות. קולנוע זאת השקעה בסיכון גבוה ולכן אתה חייב את הנתונים האלה, שיעזרו למשקיע להקטין את הסיכון. בארה"ב הנתונים זורמים מכל כיוון. יש נתונים מהצד של הליהוק - מיהם הכוכבים הרווחיים יותר; יש נתונים מהצד של התוכן - איזה סוג סרטים פונים לאיזה סוג קהל; יש נתונים מהצד של תקופות בשנה - אם אתה מוציא סרט מסוים בהפצה מסוימת בחודש מסוים יש סיכוי גבוה שיצליח יותר..."

* למשל עונת הסרטים הרומנטיים היא הסתיו, עונת סרטי הפעולה היא הקיץ, סרטי אוסקרים יוצאים בדצמבר, וכך הלאה...

"כן. קיים מידע מאוד יסודי שמאפשר לבנות תצפית, משהו שאין בארץ. התוכנית היחידה מהסוג הזה שהייתה כאן פעם קבעה שאם סרט זוכה באוסקר הישראלי ויוצא מייד אחרי הזכייה למסכים, הוא הופך לסרט מצליח. שנת 2004 הייתה השנה הראשונה בישראל בה הוכח שהתפיסה הזאת לא מחויבת במציאות. היום, אנחנו עדיין נשענים על איזשהו אינסטינקט או תחושת בטן ולא על נתון מדויק, אבל לאט לאט מתחיל להצטייר משהו שמאפשר לאנשי העסקים לא להסתמך על תחושות בטן אלא על נתונים. כלומר, עוד סרט אחד או שניים של איתן פוקס אולי יביאו לנוסחה מסוימת שמוכיחה את עצמה. עוד סרט של אבי נשר ויהיה עוד נתון. בעניין של שחקנים אנחנו עוד לא שם. אין בארץ אף שחקן שאפשר להצביע עליו כשחקן קופתי. מכיוון שבפרסום שעושים היום לסרטים אף אחד לא מרגיש שצריך לנצל את מעמד השחקן, גם אין אף מפיק שאומר לבמאי לפני הצילומים 'אתה צריך ללהק שחקן כזה או אחר'. כרגע, מה שאפשר להגיד על הישראלים זה שדרמות משפחתיות לא רק מצליחות בארץ אלא גם מצליחות בעולם. זה אפילו הפך להיות משהו שקוראי דעת קהל בעולם הקולנוע התרגלו לצפות מישראל".

* בארה"ב אומרים שמה שמעניין את בעלי ההון בתחום הקולנוע, זה לא רק הרווח אלא גם הרעיון שהם עושים משהו בעל משמעות ושקשור גם לעולם הזוהר (הם יכירו כך כוכבות, דוגמניות ואנשים מפורסמים). זה משהו רלוונטי גם לארץ?

"זה קורה אצלנו בטלוויזיה היום, ואולי זה יתחיל גם בקולנוע. כשאתה מסתכל על אנשי עסקים שמשקיעים את הכסף שלהם בערוצי הטלוויזיה, תמיד יש גם את הצד שהם רוצים להיות בעמדת השפעה, לא בהכרח השפעה אינטרסנטית, אלא פשוט להתחבר לזרם התרבותי המרכזי של מדינת ישראל ולהטביע חותם גם שם".

* אז כדאי למישהו שעשה כסף בתחום אחר לבוא ולהשקיע בסרטים?

"זאת האווירה היום. לבוא למישהו עם כסף בבקשה להשקיע בסרט זה כבר לא צדקה, תרומה, או משהו מופרך. זה כבר לא 'תעשה לי טובה'. אם אתה מסתכל על מה שקורה בתעשייה, יש היום כמה גופים כלכליים שמודעים לזה ומשקיעים המון מאמץ בלהתחבר ליוצרים שאולי יכולים להרוויח כסף. הפקת הסרט הבא שלי, שהוא סרט יותר גדול משני הסרטים שעשיתי, אפשרית בגלל ששני הסרטים הקודמים שלי הוכיחו את עצמם. הנוכחות של משה אדרי בתעשייה היום היא משמעותית מאוד. זה לא רק עוד כסף שנכנס לתעשייה, אלא גוף כלכלי גדול, עם גב, שיכול לאפשר לעצמו להסתכן. הגוף הזה מרפד היום יוצרים מתוך השערה שיהיו גם החזרים. הריפוד הזה מייצר תנאים שלא היו כאן לפני חמש שנים. אם פעם יוצרים היו צריכים רק להראות לקרן לעידוד קולנוע שהם ראויים מבחינה אומנותית, היום לחלק מהיוצרים יש סיבה להוכיח את המעמד הכלכלי שלהם מול אנשים כמו משה אדרי, יורם גלובוס, וגם מארק רוזנבאום".

* יש בסרט התייחסות למגזר שנמצא היום במרכז העיסוק התקשורתי היום, וליציאה של הסרט בדי.וי.די יש חשיבות גם בקשר לכך, איך לדעתך הוא משפיע על התדמית שלו?

"זה לא רק שהמגזר נמצא היום בעמדת התגוננות, או בקמפיין תדמיתי מאוד חשוב, אלא גם שהסרט מתרחש בתקופה שמקבילה לתקופה שלנו. זה סרט שמתרחש בערב פינוי ימית, על רקע הסכם שלום. ההקבלות האלה נמצאות בתוך הסיפור ואם אני נאלץ להסביר אותן אז כנראה שהן לא אפקטיביות".

* כשרואים את "מדורת השבט" נוצרה לי תחושה שהמגזר הזה מוצג בצורה מגוחכת, או גרוטסקית. האם זה מה שהיה לך בראש כשביימת את הסרט?

"לא. חד משמעית לא. הסרט הזה הוא עלי. אני לא עושה סרט על קבוצה שיש לי את הפריבילגיה להיות שיפוטי כלפיה, לפחות לא שיפוטי מבחוץ. אני חי בתוך המגזר הזה, אני מספר סיפור שהוא כמעט ביוגרפי, מאוד אישי. כל הדמויות שנמצאות שם הן דמויות שאני מכיר באופן אינטימי. ההתעסקות בהן לא נובעת מרצון לשפוט מישהו אחר אלא מרצון לחטט בי. הגיבורים של הסרט הם אנשים שאני מאוד אוהב. הסרט הזה עוסק בשייכות, ובאופן מקרי לגמרי זה שייכות למגזר הדתי-לאומי. כלומר, זה יכל להיות סיפור שמתרחש בקיבוץ, או בכל קהילה קטנה אחרת. הסרט מעמיד את הגיבורים שלו מול החלטה, דילמה: עד כמה הם ינגסו בצרכים האישיים שלהם כדי ליהנות מהחיבוק או התמיכה מהקהילה שסביבם?"

ב-1981 יוסף סידר היה בגיל ההתבגרות, כמו אחת מגיבורות סרטו. הוא גדל בשכונה בה גרעין התארגן כדי להקים התנחלות, בדומה למה שמתרחש בסרט, וחבריו היו דומים לדמויות שמתוארות ב"מדורת השבט".

* עשית מהלך של התרחקות מהסביבה הזאת עם השנים?

"לא, עשיתי מהלך של התבגרות, ככה אני קורא לו. יכול להיות שכשמתבגרים לפחות חלק מהאנשים מתרחקים, אבל אני עדיין חי בתוך המגזר הזה, ואני לא גר בהתנחלות אבל אני דתי, שומר מצוות והולך לבית כנסת. המעגל הקרוב שלי - המשפחתי והחברתי - הוא גם כזה".

* לפי הסרט שלך נוצר הרושם שאתה בעד סוג של התנתקות ונגד ההתנחלויות.

"אין התנתקות בסרט. העובדה היא שגיבורות הסרט, רחל ומשפחתה, מחליטות לא להצטרף להתנחלות הזאת, אבל אין בהחלטה הזאת שום דבר פוליטי. אין בזה שום קשר להתנתקות מדברים כמו ארץ ישראל השלמה, או זכות היהודים בארצם. זה הכל תוצאה של דינמיקה חברתית ואינטגריטי אישי, ולא פוליטי. רחל מחליטה שהיא מספיק חזקה לבד ושהיא לא צריכה את הקבוצה ובטח לא להצטרף למשהו שדורש ממנה ויתורים מצפוניים. הויתור המצפוני במקרה הזה הוא לא פוליטי, אלא קשור למה שמבקשים ממנה לעשות כלפי הבת שלה, הם מבקשים ממנה לבגוד בבת שלה והיא אומרת לא לזה, לא לאקט ההתנחלות. להפך, אני חושב שהסרט מציג אותה כמישהי שחושבת שמאוד חשוב לגור בצד השני של הקו הירוק".

* קיבלת ביקורות על הצד האידיאולוגי שלו?

"הטענה הכי כואבת שמושמעת כלפיי היא שבתמורה לאהדת הקהל וחיבוק של הממסד הקולנועי אני מכפיש את המגזר שלי. אני שומע את זה וזה הדבר הכי חמור שאומרים לי. יצא לי לשמוע ולקרוא דברים מאוד חריפים שנאמרו עלי ועל האג'נדות שלי. נורא קל לי לדחות את הטענות האלה, אבל כשאני חושב עליהן ברצינות אין לי צורך להפריך אותן לגמרי. אין לי אג'נדה להכפיש אף אחד, אבל גם אין לי אג'נדה לרצות אף אחד. אני לא מרגיש שליח של המגזר שלי. אני חייב להודות שיש אנשים שבאים אליי ואומרים שאם המצב היה הפוך, והיו באים ואומרים לי מהמגזר הזה 'שמע, אנחנו מאוד אהבנו את הסרט שלך' אז הייתי צריך להתחיל לחשוש. כלומר, אם העורך של עיתון 'בשבע' היה אומר לקוראים שלו 'אתם חייבים לראות את הסרט הזה' הייתי מרגיש יותר רע מאשר במצב הקיים בו הוא אומר להם 'צריך להחרים את הסרט הזה'.

* זה מזכיר את המצב של מל גיבסון ו"הפסיון של ישו", שמנהיגי דת נוצריים שלחו את הקהילות שלהם לראות את הסרט.

"הסיפור של מל גיבסון הוא מאוד מעניין בשבילי כי אני חושב שגיבסון בעצם עשה קולנוע. כלומר הוא לקח משהו שמאוד חשוב לו לספר ולהתעסק בו ושם את זה על המסך. בדיעבד הוא הפך להיות מישהו שחצה את הקהל שלו וחצה את השיוכים המגזריים. יש את הפונדמנטליזם הנוצרי שחיבק את הסרט ותמך בגיבסון ויש את הליברלים, אולי היהודים, שדוחים אותו ואת הסרט. לדעתי, מל גיבסון פשוט יוצר קולנוע, והוא עשה משהו שחשוב לו. כל ההתנהגות סביב זה משהו שלא בשליטתו, לא באג'נדות שלו. זה לא משהו שהוא יכל למנוע, ובטח לא משהו שהוא כיוון אליו. אני לא מכיר את מל גיבסון, אבל מצפייה בסרט ומסרטים אחרים שלו, הרושם הוא שהיומרות שלו הן יומרות אומנותיות ולא פוליטיות".

בנוסף להוצאת הדי.וי.די., "מדורת השבט" הגיע גם לחנויות הספרים בצורה של תסריט בהוצאת ידיעות אחרונות. הסרט נקנה להפצה בארה"ב ויעלה לאקרנים שם בספטמבר. "מדורת השבט" יוצג בעוד כ-9 ארצות שונות בעולם ויציג בפני תושביו תמונה קצת אחרת של האוכלוסייה בארצנו. *