למסד את היחסים

סרטה המטלטל של נילי טל התחיל ונגמר בתוך פחות משעה אבל בכוחו לשנות את אורחות המחשבה של מי שצפה בו למשך ימים רבים. טל יצאה לבדוק את נסיבות חייהן של ארבע 'זונות רוסיות' טיפוסיות העובדות בישראל וחזרה עם מסמך שאינו רק מזעזע ומרגש כפי שאפשר היה לצפות אלא גם יסודי מאוד, ענף, מרשים בהיקפו.

"נשים למכירה" מתחיל בשחרור זונות מבית בושת תל-אביבי בו נכלאו ועובר לשרטוט סיפורן האישי של ארבע מהעובדות בתעשייה אבל משם מפתיע וממשיך אל בית המשפחה של אותן ארבע זונות במדינות חבר העמים לשעבר היכן שהמצב הכלכלי המשפחתי והחברתי הנורא הוביל אותן לחפש עבודה בארצות זרות, אל דיונות החול שבין מצרים לישראל - אזור בו בדויים הצעידו את הסחורה האנושית לילה ארוך, אל המשטרה ומערכת המשפט הישראלית המפספסות את סוחרי הנשים בהתמדה, אל הזירות השונות בהן עובדות הזונות בישראל והמנהגים המאפיינים כל אחת, בקצרה: אל כל העולמות המתפצלים ממעשה הזנות עצמו. היריעה מתרחבת עד שלפנינו מוצגת התמונה בשלמותה: סיבות, אמצעים, תוצאה.

נילי טל, שגם מתפקדת כקריינית הסרט, לא אומרת זאת במפורש אך הפתרון שהיא מציעה לבעיות העולות בסרטה - מיסוד הזנות - מציץ מרבדים שונים. חלק מהמשתתפות מדברות בגלוי על רצונן במיסוד. אחרות מדגימות עד כמה חסרת תועלת המלחמה בתופעה (למשל, סיפורה של נרגיזה יחייבה אשר כבר בכלא הישראלי מדברת על כוונתה לחזור לישראל לאחר הגירוש, ועל אף שבאוזבקיסטאן מבקשת ממנה בתה הקטנה שלא תעזוב אותה עוד לעולם לא עובר זמן רב ונרגיזה שבה לישראל). אך האמצעי המשכנע ביותר של טל לגייס קולות למיסוד התעשייה הינו הצגת הזונות כבני אדם נורמאליים, על כל הגיוון המשתמע מכך. הדבר מתבטא גם בפרטים טריוויאליים כמו למשל האופן בו יוליה, על פי דבריה, הגיעה לעבוד באחד המכונים - בעקבות המלצה של חברתה.

במערב אין כל חדש

"דדווד", HOT 3, שבת 22:45

וויילד ביל היקוק נרצח בפרק הקודם של "דדווד", וכיוון שלא מדובר בכורה זהב מן המניין המוות שלו התקבל במחנה כאירוע הראוי ליותר מאשר משיכת כתף. במרכז הפרק ששודר אתמול עמד המשפט שנערך לרוצחו. היתה זו הפעם הראשונה בה הוכנס אלמנט החוק למחנה הכורים דדווד, הפעם הראשונה בה נתגלו במקום ניצני מערכת משפט. ככל שמעמיקים מבט ב"דדווד" עולה המסקנה כי זו לא סדרה על המערב הפרוע, אלא סדרה על התפתחות ציוויליזציה, ואם תרצו - התפתחות הציוויליזציה. כיצד עובדת מערכת המשפט? בדדווד היא לא יותר ממחזה מגוחך הנועד לספק את גחמותיו השטחיות של הציבור הרחב ואלו העמוקות יותר של בעלי הכוח. נחמד ללעוג אל מול מופע הראווה חסר השיניים תוך אשליה כאילו עיוותים שכאלה חלפו עם בוא הרכבת והנורה החשמלית אבל האמת היא שהנלעג בדדווד אינו אלא ביקורת על הנעשה במקומות אחרים ובזמנים אחרים. החוקים האמיתיים, לא אלו הרשמיים, הרי לא משתנים לעולם. אגב, בפרק הבא צפויה לפרוץ מגפה במחנה ומי שיצפה בו יוכל ללמוד כיצד פועל עולם התקשורת.

נזהרים מהמוקשים

"רואים עולם", ערוץ 1, שבת 20:00

את חגיגות שלושים השנה לניצחון הוייטנאמי בסייגון ציינה מערכת "רואים עולם" בכתבה קצרצרה אשר מיצתה היטב את הצדדים הרעים יותר שיש למגזין החינני להציע. אחרי שמשפט לקוני בכתבה קבע כי במלחמה נהרגו יותר מחמישים אלף חיילים אמריקאים וכשלושה מיליון וייטנאמים הועבר הדגש לסבל שנגרם למי ששרד את נוראות המלחמה. כלומר, לאמריקאים מביניהם. אף מילה על שלוש מאות אלף טון חומרי הנפץ שהושארו מאחור, מחכים לעובר אורח שיתפוצץ עליהם, אף מילה על אייג'נט אורנג' והשפעותיו ארוכות הטווח. למרות שהווייטנאמים ניצלו את החגיגות כדי לחדש הצהרתן לתבוע פיצויים מחברות הכימיקלים אשר ייצרו רעלים לצבא האמריקאי, לפי "רואים עולם" הווייטנאמים "מביטים קדימה", לא אחור, ולרבים מהם "המלחמה שהייתה היא לא יותר מסיפורים בספרי ההיסטוריה". רואים עולם, אבל מנקודת המבט הישראלית בלבד, כלומר האמריקאית.