ויתור על חזקת השיתוף

אלמולי צפרירה ואח' (להלן: "העוררים") ירשו נכס מקרקעין, אשר רכש סבם בשנת 1938, ואשר נרשם אז על שם אביהם. האב נפטר בשנת 1976. האב הותיר צוואה בה הוא מצווה את כל רכושו לאם. בסמוך לפטירת האב, הגישה האם מש"ח לתשלום תוספת מס. במש"ח זה דווח כי האב היה הבעלים היחיד של הקרקע.

בשנת 1987 נפטרה האם. ביום 12.11.01 נחתם הסכם למכירת הקרקע לממ"י. עיסקת מכירת הקרקע לממ"י מוסתה על-ידי המשיב. בבסיס תחשיב המיסוי הונח, כי הקרקע בשלמותה הועברה לחזקת האם בשנת 1976, מועד פטירת האב.

העוררים הגישו השגה על חיובם במס שבח. לטענתם, מכח חזקת "הלכת השיתוף", הקרקע היתה בבעלות משותפת של האם והאב משנת 1938, מועד רכישת הקרקע.

אשר על כן, יש להניח בבסיס תחשיב מס השבח, כי מחצית מן הקרקע היתה בחזקת האם משנת 1938.

הכלל היסודי בהלכת השיתוף הינו, כי אם בני הזוג חיו באורח נורמטיבי כבני זוג וניהלו חיים משותפים - חזקה כי הם מתכוונים לשותפות בנכסיהם.

אף אם האם לא טענה להחלת הלכת חזקת השיתוף, יכולים העוררים (יורשי האם) לטעון להחלת חזקת השיתוף.

השגתם נדחתה. מכאן הגישו העוררים ערר לועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א. לטענת מנהל מס שבח (להלן: "המשיב"), האם ויתרה על זכותה לטעון להחלת הלכת השיתוף, בזמן שהיתה בידה "הזדמנות סבירה" לטעון להחלתה, והיא נמנעה מלעשות כן.

לטענתו, בקשה לצו קיום צוואה מהווה "הזדמנות סבירה" לטענה להחלת הלכת השיתוף. משלא נעשה כן, יש לראות בהעדר הטענה כויתור על זכות זו. באם הזכאי לטעון להחלת הלכת השיתוף לא עשה כן, אף יורשיו אינם רשאים להעלות טיעון זה.

אף הגשת טופס המש"ח לתשלום תוספת מס, ואשר בו מצהירה האם כי האב הינו הבעלים של הקרקע במלואה, מהווה ראיה לוויתור האם לטענת החלת הלכת השיתוף. פסק הדין העיקרי בוועדת הערר ניתן מפי עו"ד ד. שמואלביץ.

המחלוקת בין הצדדים הינן בעיקרן שתיים:

א. מהם גבולות קטגורית "הזדמנות סבירה" - ואשר באם אחד מבני הזוג לא ניצלה יש בכך משום ויתור על זכותו להחלת הלכת השיתוף, וכתוצאה מכך אף יורשיו לא יוכלו לטעון להחלתה.

ב. אם בהצהרת האם בטופס המש"ח אשר הוגש ביוזמתה, ואשר בו הינה מצהירה כי הקרקע כולה היתה בחזקת האב, יש משום הוכחה לעמדתה כי הקרקע היתה אך בחזקת האב?

פסק הדין המנחה בעניין יישום הלכת השיתוף לגבי יורשים הינו בע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח. "כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, מבלי שעמד... על זכויותיו על-פי חזקת השיתוף בנכסים על אף שהיתה לו הזדמנות סבירה לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף".

הרחבת קטגורית "הזדמנות סבירה" באה לידי ביטוי בדברי השופט ביין בה"פ 194/93 בעדני נ' מנהל מס שבח. לשיטתו, אין להביא בחשבון אם המנוח היה מודע להלכות מעשיו בהתייחס לדיני המיסוי, אלא כמדיניות משפטית - המבחן הינו אובייקטיבי. העולה מדבריו, כי מעשה אשר יהיה לו השלכה לגבי זכות עתידית ואף אם היא ערטילאית, יחשב כהזדמנות סבירה להעלות את הטענה להחלת הלכת השיתוף.

המשיב סומך יתדותיו על גישתו המורחבת של שופט ביין וטוען, כי בקשה לצו קיום צוואה מהווה הזדמנות סבירה לטעון להחלת הלכת השיתוף. ועדת הערר לא מקבלת את גישתו של השופט ביין.

הפלוגתא השנייה בין הצדדים נסבה אודות הצהרת האם בטופס המש"ח אשר הוגש ביוזמתה, ובו היא מצהירה כי הבעלים הבלעדי של הקרקע הינו האב.

הגשת המש"ח ביוזמת האם, ואשר בו היא מבקשת לשלם תוספת מס, יש בה כדי לגלות את דעתה כי היה בכוונתה לבדוק אפשרות למימוש כלכלי של הקרקע נשוא ערר זה. האדם הסביר, לכשהוא מגיש מש"ח, בודק את היבטיו העכשוויים, אין אנו עוסקים כאן בהיבט עתידי ערטילאי, אלא בהיבט עכשווי מוחשי.

אף אם לא נקבל את גישתו של שופט ביין להגדרת "אינטרס סביר" כאינטרס עתידי ערטילאי, אלא כאינטרס עכשווי מוחשי - הצהרה פוזיטיבית של האם במסגרת המש"ח, כי הקרקע היתה בחזקת האב ובעוד חוק מס עיזבון חל לעת הגשת המש"ח, יש בו משום ראיה כי זו היתה עמדתה שלה ביחס לחזקת האב על הקרקע כולה.

לו רצתה האם לממש את זכותה להחלת הילכת השיתוף, בעוד עומד בפניה אינטרס עכשווי - כאן היה מקומה של טענה זו, ומשלא טענה בעת הזאת יש בכך משום ראיה לויתור על זכותה למימוש זכויותיה על-פי הלכת השיתוף.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

ו"ע 1012/03, ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א, בהרכב א. זמיר (שופט בדימוס) - יו"ר, והחברים: רו"ח גרינברג ועו"ד שמואלביץ.

בשם העוררים: עו"ד פשדצקי.