"בדיעבד אין ברירה אלא לומר 'אמרתי לכם'"

בימים אלו יצא לאור בהוצאת עם עובד ספר החדש ה-15 במספר של אריה לובה אליאב, "תאומי צביה", ספר שיש לראות בו מעין סיכום חיים ומחשבה. אליאב נולד ב-1921 במוסקבה והגיע כבר בגיל 3 ולארץ. בצעירותו הוא היה פעיל בחוגי ההעפלה ופירסם ספר מפורסם על פעילותו בהבאת מעפילים (ובהם אשתו לעתיד טניה) בספינה "חנה סנש". הוא היה אחד הפעילים המרכזיים ביישוב הנגב, ניהל את הקמת חבל ההתיישבות לכיש ואת הקמת העיר ערד וגם היה פעיל מאוד בין יהודי ברית המועצות כמזכיר בשגרירות ישראל בברית המועצות וכראש צוות ארגון העלייה "נתיב". על חוויות אלו פירסם ספר בשם "בין הפטיש והמגל" שאותו נאלץ לפרסם תחת שם בדוי, "בן עמי", בגלל האופי הסודי של פעילותו.

בשנות השישים הייתה לאליאב קריירה מצליחה מאוד מפלגת העבודה שבה הגיע לתפקיד בכיר ביותר, בתחילה כבן חסותו של לוי אשכול ולאחר מכן בכוחות עצמו. הוא הגיע לדרגה של מזכ"ל המפלגה, והרבה ציפו ממנו לרשת את גולדה מאיר בהנהגת המדינה, במקום אנשים כמו שמעון פרס או יצחק רבין. אלא שאז החליט אליאב לפעול בניגוד לכל היגיון פוליטי. בשיא תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, הוא פירסם ספר בשם "ארץ הצבי: הערכת מצב", שבו הזהיר מפני המשך הכיבוש של העם הפלסטיני והציע דרך אלטרנטיבית לעתיד של שיתוף פעולה בין שני העמים.

אליאב הפך כתוצאה למוקצה במפלגתו. ההתנגשויות הגיעו לשיאם בעת ההצבעה על 'מסמך גלילי' שפתח בעצם את השטחים בפני בניית ההתנחלויות. 80 חברים הצביעו בעד המסמך ואחד התנגד - לובה אליאב. הוא נאלץ לעזוב את המפלגה והפך לפוליטיקאי של השוליים במפלגות כמו 'שלי'. מה יכול היה לקרות אילו היה אליאב מתעקש ונשאר כבכיר במפלגתו ומוביל אותה לבחירות כנגד הליכוד ואיך היה משפיע לעתיד על יחסינו עם הפלסטינים היא שאלה מעניינת, אך כמובן אין עליה תשובה.

האיחוד המזרח-תיכוני

הקריירה של לובה אליאב כפוליטיקאי מהמרכז הסתיימה אבל הקריירה שלו כסופר ובראש ובראשונה כמחנך רק החלה. ב-1986 בגיל 65 הגיל שבו רוב האנשים פורשים לפנסיה הוא הקים את הקהילה החינוכית ניצנה שעל גבול ישראל מצרים. קהילה זאת היא יחידה במינה בארץ, תשלובת של כפר נוער ובית ספר שדה ואולפן עולים ופארק המבוסס על אנרגיית השמש עבור נוער שוחר מדע. במקום יש אפילו מתקן התפלה חדשני .זה פרויקט יחיד במינו שעליו גאה אליאב במיוחד והוא עדיין מקווה שהמקום ישמש כמנוף להפרחת הנגב כפי שחלם דוד בן גוריון. אליאב שואף להקים במקום חבל לכיש מודרני נוסח המאה ה-21.

אליאב עסק כל חייו עסק בקליטת גלי עלייה ובמרוצת השנים עברו במקום למעלה ממאה ומישים אלף בני נוער רובם עולים מחבר העמים ומאתיופיה.

היום עוסק הכפר בחינוך נוער ממוצא אתיופי .והמטרה העיקרית של הכפר להכיר לנוער את הנגב ולגרום לו לאהוב אותו ולבסוף, מי יודע, אולי גם להתיישב בו.

הוא זכה לפרס ישראל על תרומתו לחברה ב-1988 ולאחרונה ב-2003 בפרס בן גוריון על תרומתו לקליטת עלייה ולישוב הנגב על פי חזון בן גוריון. הוא אף היה מועמד לנשיאות המדינה ב-1993 אך הפסיד בהתמודדות עם עזר ויצמן.

כדי להמחיש את אופיו הפעלתני של אליאב, בספר החדש ניתן בין השאר למצוא פרק מרתק על חזון אוטופי שלו על קונפדרצית "איס- פאל- אור" (או "אורדון") שאותו יצר לראשונה בסמינר באוניברסיטת הרווארד בשם "האופציות הפתוחות בפני ישראל". "איס- פאל- אור" היא ישראל ירדן ופלסטין שהוא מקווה שיכולו לפעול כ"שוק משותף" לטובת כלל תושבי האזור.

בין הפרויקטים שמציע אליאב אפשר למנות הקמת מפעל מים בצפון שיביא לחלוקה רציונאלית יותר מזו הקיימת היום של מי הירדן והירמוך ובהסכמת לבנון גם הליטני ושיביא להפיכת הכינרת למאגר רב שנתי שישקה מאות אלפי דונמים נוספים הן בבקעת הירדן בשתי עבריה והן בישראל וברצועת עזה שתהיה חלק מפלסטין. הוא מציע מפעל גדול בבקעת הירדן שיתבסס על חקלאות אינטנסיבית ועל יצור מזון ליצוא וישמש כתשתית ליישוב פליטים פלסטינים בקנה מידה רחב. שכן היצרנים החקלאיים יהוו בסיס איתן להקמת כפרים עיירות וערים שיקלטו רבבות מתיישבים חדשים.

ישפלאור תקים מפעל ענק בים המלח שהוא המאגר הטבעי הגדול ביותר שלה וששלושת מרכיביה מקיפים אותו סביב. ישפלאור תקים גם מפעל משני צדדי הערבה מדרום ים המלח ועד למפרץ עקבה. המפעל יקים תשתית תחבורה מודרנית, כולל אוטוסטראדות ,רכבות מהירות ושדות תעופה. המפעל יקיף תעשייה אגרוטכנית גדולה שתתבסס על ייצור מזון מודרני בקנה מידה בינלאומי. אליאב מקווה שלאורך הערבה הן בצד הישראלי והן בצד הירדני פלסטיני יקומו ערים חדשות דמויות ערד וכפרים חדשים שיוכלו לקלוט אלפי מתיישבים כולל פליטים. והערבה כמו בקעת הירדן תיהפך לאזור התיישבות צפוף ופורה כמו אזור הים התיכון מראש הנקרה לרפיח.

גולת הכותרת של תוכניתו של אליאב היא הקמת אגד ערים חדש וענק שבבנייתו ישתתפו גם מצרים וסעודיה, ושבו ישולבו עיר נמל גדולה וחדשה באזור סעודיה הגובלת בעקבה שתשולב עם נמל עקבה, נמל אילת ונמל טאבה המצרי למפעל משותף. מכיוון שהאזור הנוכחי במצרי הורמוז שדרכו מועבר הנפט הוא אחד המסוכנים והפגיעים בעולם לתהפוכות פוליטיות, עדיף לסעודים להעביר נפט דרך אזור אחר, בטוח יותר. מנמלים אלה יזרום הנפט הסעודי בצנרת לים התיכון לאגד ערים ונמלים חדש שני שיקיף את נמל אל עריש המצרי, רפיח ועזה הפלסטינים, ואשקלון ואשדוד הישראלים. משם ישלח הנפט במיכליות לאירופה וצפון אמריקה. לדעת אליאב זוהי הדרך הקצרה הכלכלית והמתבקשת ביותר להעברת נפט מהמזרח התיכון והיא תהיה מנוף עצום לפיתוח כל המדינות הנוגעות בדבר. אליאב, שהוא חובב תנ"ך גדול, רואה בתוכנית הגשמה של חזון השלום התנ"כי.

מחוץ לקונצנזוס וחזרה

* 33 שנים אחרי הפרסום המקורי, מה אתה חושב היום על "ארץ הצבי" שעורר בזמנו סערה כה גדולה?

"אני לא חושב שצדקתי בכל הדברים שכתבתי שם, אבל בהחלט צדקתי בכמה מהם ובדיעבד אין ברירה אלא לומר 'אמרתי לכם'. באותן השנים הייתי מזכ"ל מפלגת העבודה בשיא עוצמתה, הייתי מין מספר 3 במפלגה וכבר אז אמרתי שהבעיה הפלסטינאית שהיום היא כה מובנת מאליה אבל אז לא הייתה מובנת כלל היא לב הסכסוך כזה ואני אמרתי אז שזאת הבעיה ויש להכיר בזה. ויש להחזיק בשטחים רק על מנת להחזירם ויש להימנע מהתנחלויות. גולדה מאיר אמרה לי אז שאין דבר כזה ואין עם כזה. אני הייתי הראשון מתוך האליטה הפוליטית של המדינה שדיבר על זה ברצינות. לפני היו אנשים כמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ והעיתונאי אורי אבנרי ואלוף במילואים מוטי פלד שהשמיעו דעות דומות ומקבילות, אבל הם היו בשוליים הפוליטיים ואף אחד לא לקח אותם יותר מדי ברצינות. אני הייתי הראשון מתוך הלב של הצמרת הפוליטית שדיבר על זה. היה גם יצחק בן אהרון, מזכ"ל ההסתדרות דאז, שאמר שאנחנו יושבים בשטחים על גחלים לוחשות. אבל להיאבק ישירות מול גולדה דיין ופרס, שאז היה אביר ההתנחלויות, אני הייתי הראשון. אני החתמתי אז 100 איש כמו א.ב. יהושע ועמוס עוז על עצומות נגד הכיבוש וההתנחלויות, אני הזהרתי ואני צדקתי. היום 'ארץ הצבי' זה ספר שבמרכז הקונצנזוס ממש, אבל אז לפני 30 שנה זה היה ספר שוליים ואני שילמתי על כך בקריירה הפוליטית המזהירה שלי. ישראל שילמה בינתיים מחיר נורא. אבל מצד שני נכון הוא שגם לא ברור בכלל אם היה עם מי לדבר בצד השני ויכול מאוד להיות שגם הפלסטינים היו צריכים את כל הזמן הזה שחלף. באמצע שנות השבעים התחלנו לחפש פרטנר בין הפלסטינים ומצאנו את איסאם סרטאוי ודיברנו עימו במשך שנים בפריז. מצאנו בו איש שמוכן לדבר על חלוקת הארץ לשתי מדינות והוא שילם על כך בחייו".

* בדיעבד אתה לא חושב שאולי היית משפיע יותר ואולי מביא לשינויים גדולים יותר אם היית נשאר כבכיר במפלגת העבודה?

"זו באמת שאלה קשה. חברים רבים אמרו לי אז שאני יכול להשפיע יותר מבפנים. חנה זמר, עורכת 'דבר', אמרה לי: 'מה אתה עושה, אתה יורד מהמכונית המהירה שאתה נוסע בה ונכנס לג'יפ ישן'. הייתי יכול להיות ראש הממשלה כי הייתי אז בכיר יותר במפלגה מרבין ומפרס. אבל אני אמרתי לעצמי שאני לא יכול יותר. הייתי חייב לעצמי לעשות את זה כי המדינה הולכת למסלול התנגשות ותבוא עלינו עוד מלחמה .כתבתי אז משל על שחף שרואה ספינה עומדת לתבוע ועליה נשף והשחף זועק אם לא תשנו כיוון הספינה תשקע".

* המשל נכתב שבועיים לפני מלחמת יום כיפור

"אני לא רוצה להשוות את עצמי כנביאים התנכיים ששילמו ביוקר על דברי האמת שלהם, אבל אם יש בית בישראל שסובל אז חובה לזעוק".

רק פרץ יכול

* מה לדעתך צפוי לנו בזמן הקרוב?

"היום המציאות היא כזאת שרוב הקהל אומר שצריך לחלק את הארץ פחות או יותר בגבולות 67 לשתי מדינות אחרות. אני יושב בנגב וטענתי מאז מתמיד: הנגב ריק ויש ליישבו, אז מה אתם נדחפים לעזה עם שני מיליון התושבים שלה. את כל השנים המבוזבזות האלה היה צריך להקדיש ליישוב הנגב. היום אני מאוד מאוד מודאג ממה שיקרה לנו בחודשים הקרובים, וממה שיקרה אחרי ההתנתקות".

* ואיך נראית לך מפלגת העבודה היום?

"אני מאוד לא מרוצה ממה שקורה היום במפלגת העבודה שאני אגב חבר בלשכה שלה כיום. אני מתבייש במה שקורה שם וחושב שהמפלגה הזאת צריכה לקום מעפרה. לדעתי הם ירו לעצמם טיל ברגל בפרשת הזיופים. אני תומך במנהיגותו של עמיר פרץ. הכרתי אותו משדרות כראש מועצה טוב ורגיש מאוד מבחינה חברתית. אף אחד מחמשת המועמדים להנהגה כיום הוא לגמרי לפי רוחי, אבל אני תומך בעמיר פרץ".

אבל אליאב רחוק מלהיות פסימי: "לדעתי ישראל ופלסטין קטנות מידי כל אחת כשלעצמה ויכולות לשגשג רק ביחד ובשיתוף פעולה, ואת בעיית הפליטים צריך לפתור בפלסטין וירדן. לדעתי הרעיון הזה עדיין תקף גם לאחר כל הטראומות שעברנו ונעבור, זאת לא דרך חלקה אבל אני מאמין שגם בקצה המנהרה החשוכה יש אור. אני ראיתי את אירופה בשנות הארבעים מתבוססת בדמה ואחוזת שנאה איומה. ואם מישהו היה אומר לי אז שיקום שוק אירופי משותף וממנו יצמח איחוד אירופי שעם כל הסדקים הוא לא מתפורר הייתי צוחק לו. אז אם באירופה זה היה אפשרי אני מאמין שבישראל ובמזרח התיכון זה גם כן אפשרי". *