המילה כאילו ממלאת את האוזן מוץ בעברית של היום. מדללת, מערפלת את המילה שתבוא אחריה. מסירה את עוקץ הדיוק, את ההתחייבות לכוונה נחרצת, והופכת אותי לתרח זקן ורוטן.
מן הצד השני, בעת שהשימוש בה זהיר, היא יכולה להיות פתח לאפיק של דימויים. המילה פותחת ב-כְּ, המתווה הערכה, שיעורם ואומדנם הלא מחייב של דברים המאפשר הפלגה לעבר גוזמאות ופנטזיות מופלאות.
"כאילו" פותחת גם את האפשרות בפי הדובר להלך לעבר מחוזות של הונאה עצמית. שימוש תכוף במילה מרחיק את האמירה מקו הישר ובאורח מצטבר מפליג איתה למחוז הכזב.
אסיים בניתוחו הנוקב והמרתק של ד"ר רוביק רוזנטל בבחינתו את "כאילו".
"'כאילו' היא מילה הנפוצה מאוד במקורות, ומופיעה מאות פעמים במשנה, בתלמוד ובמדרשים. בתוך ארבע אותיותיה (שהרי המילה היא כְּאִלּוּ, האות י' היא אם קריאה מאוחרת) מסתתרות שלוש מילים: מילית הדימוי כְּ, מילת התנאי אִם ומילת התנאי השלילי לוּ; הל' בלעה את המ' של 'אם'. כבר במשנה היא עוסקת בדימויים".
אז "כאילו" היא בעצם לא באמת מילה ,"כאילו" היא כאילו שלוש מילים, כאילו.
