שנת הקורונה, שחידדה את עומקו של השסע הבין-מגזרי, הציפה את ההכרה שמוטב לנו למצוא דרך להישאר תלויים זה בזה מאשר זה לצד זה, ושכדאי לנו מאוד ללמוד לנהל ולשמר נכון את השותפות החברתית הישראלית.
כמו בעסקים, שותפות טובה אינה חייבת להיות שוות צלעות, לפעמים דווקא השונות והייחודיות של השותפים ותרומה שונה, גם אם לא מאוזנת, של הצדדים הן שמביאות לתוצאה טובה יותר.
אין לנו הרבה זמן. תחזיות מדברות על דור או שניים מהיום עד שיהפכו המיעוטים (הערבי והחרדי) לרוב במדינת ישראל. ומה יקרה אז?! איך תנוהל השותפות החברתית המורכבת שלנו?
צו השעה הוא בנייה נכונה של השותפות הזאת כבר מהיום וביסוסה על אמון וכבוד הדדיים שאינם מושפעים ממצב פוליטי כזה או אחר. רק הכרה חוצת מגזרים בחשיבותה של שותפות איתנה כתנאי להמשך קיומה של מדינת ישראל תציל אותנו מעצמנו.
