"גם", אחת המילים הבנאליות ביותר בשפה העברית, התגלתה לאחרונה כאחת המילים המתוקות והמועילות, כשהבת שלי בת השנה ועשרה חדשים חשפה בפניי את שלל השימושים שלה.

אני מחזיקה כוס ביד, היא אומרת "גם" ומקבלת גם היא את הכוס שלה. אני מחזיקה ביד פרי, היא אומרת "גם" ומקבלת פרי. היא נכנסת לאמבטיה, מצביעה על אמא ואומרת "גם", כלומר "אמא, תיכנסי גם את".

בחיים למדתי שהרבה יותר נוח להיות אדם של "או או" ולבחור באחד או בשני. יש איזשהו צורך מוטמע להכריע בין שתי אפשרויות. הכול ברור יותר כשבוחרים ומכריעים. אבל בסופו של דבר, רובנו חיים ב"גם וגם".

במקרה של הבת שלי, השימוש ב"גם" הוא ניסיון להידמות ולהתקרב אליי ולגרום לי להבין אותה. ה"גם" השני הוא "גם" שמאפשר לי להתייחד ולאפשר לעצמי שלל אפשרויות לקיום הרמוני. ואולי השאיפה לקיום הרמוני מתקיימת בדיוק באזור האפור הזה, שמאפשר גם ייחודיות ואוטונומיה וגם חיים ביחד.