מעט מאוד מקצועות מחייבים עיסוק מתמיד ומדוקדק בריווח. בהגדרת מרווחים. בקביעת המרווח הנכון. כשמעצבים אותיות (אבל גם בכל יצירה אמנותית אחרת) עוסקים באין לא פחות מאשר ביש. בעיצוב גופנים המרחק בין האותיות, הרִיק, הצורה הלבנה - זו שאיש אינו מבחין בה - חשוב לא פחות, ואולי יותר, מצורות האותיות עצמן. לצורות השחורות אין משמעות ללא החלל הלבן שמקיף אותן. זהו רגע השקט המוזיקלי, החושך על במת המחול או על מסך הקולנוע. ריווח נכון הוא המייצר רהיטות, איזון חזותי, קצב נכון, מרקם שקט ואחיד, שמזמין ומקל את הקריאה מחד, ויוצר רצף צורות נהדר המענג את העין מאידך.

מיקומם של אובייקטים במרחב החזותי והחומרי והגדרת המרווחים שביניהם קשורים במובהק לכישרון ההתבוננות של האמניות/ים, המעצבים/ות והאדריכליות/ים. יכולתם של אלה לראות היטב, לראות אחרת, להעמיק - וגם לנתח ולבקר - מנביטה יצירה משמעותית שיכולה לשנות את העולם.