תשוקה היא מנוע בעירה פנימי. היא מחוללת יצירה ועשייה בהתלהבות ובהתרגשות, ועצם קיומה מעניק תחושה מופלאה של חַיּוּת. האתגר הוא לאפשר לה לבעור מבלי שתשרוף.
בגיל צעיר למדתי מנתן אלתרמן שמושא התשוקה לא חייב להיות אנושי, אלא גם רעיוני. "תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ, וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!". ואכן, התשוקה מזינה אותי במשך רוב חיי הבוגרים – הן בפעילות לשינוי חברתי, הן בעבודה שלי (שהיא חלק מהפעילות לשינוי חברתי) וכמובן שבחיי האישיים.
למרות השימושים האופרטיביים והממוסחרים במילה הזאת בתקופתנו, המקור הבראשיתי שלה משמר אותה עטופה בהילה אסוציאטיבית של יצר אינטימי שהשתיקה בציבור יפה לו. כך נעה המילה, אפופת מסתורין טמיר, בין מרחבי הקודש והחול.
לפעמים אני שומעת שאנשים משתמשים, במהלך שיחה בעברית, במילה passion, וחושבת שהרבה יותר עוצמתי ומדויק להשתמש במילה היפה שלנו, תשוקה.
אגב, והיא הכי יפה כשמבטאים אותה לאט: ת ש ו ק ה.
