אכן, להיות ראשון זה מחייב

בחזרה לכתבה הפותחת של פרויקט שכר המנהלים

יו"ר בנק הפועלים , שלמה נחמה, תיאר את השקפתו בעניין בצורה קולעת: "אני מקווה שתמיד אצטרך לשבת פה ולהסביר שכר גבוה ולא תוצאות לא טובות", אמר עם פרסום הדו"חות הכספיים של הבנק לפני שבוע, שהציגו רווחי שיא של כל הזמנים.

דבריו של נחמה משקפים היטב את התפיסה הרווחת של מנהלי הבנקים, המשוכנעים ששכרם ניתן להם בגין עבודה קשה ואם הבנק מצליח, אז מדוע לא לתגמל אותם היטב. אבל השנה אפילו במגזר העסקי חשו בבעיה מסוימת. "נחצה קו", אמרו לנו כמה וכמה בכירים במגזר זה. מילת המפתח היא מידתיות, ואותה כנראה שכחו בחלק מהבנקים.

אפשר ורצוי לתגמל מנהלים בכירים כדי שישקיעו את מרצם לטובת החברה. אפשר וצריך גם לתת למנהלים תגמול הולם על עבודתם. השאלה היא כמה, והשנה מדובר בהרבה יותר ממה שהורגלנו לו בעבר.

קחו למשל את מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו. עלות שכרו של זיו עמדה בשנת 2005 על 33.5 מיליון שקל, מתוכם 11 מיליון שקל בונוס בגין המכירה המוצלחת של בנק סיגניצ'ר ועוד 8.6 מיליון שקל בגין רווחי הבנק כנגזרת מהתשואה על ההון. האם שכרו של זיו מוגזם? בואו נבחן את הדברים בפרספקטיבה: זיו מקבל שכר הגבוה בשליש מכל ארבעת מנכ"לי הבנקים הגדולים גם יחד. או מזווית אחרת, זיו מקבל שכר הגבוה פי 6 מגליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי . האם זיו טוב פי 6 ממאור? כנראה שלא.

התגמול אינו ניתן רק בשכר. קחו למשל את בכירי דיסקונט - היו"ר החדש שלמה זהר והמנכ"ל גיורא עופר. אלה מסתפקים בשכר צנוע יחסית לבנק הפועלים, ועיקר ההטבה שהם מקבלים היא באופציות. לפני שבוע העניק דירקטוריון דיסקונט לשניים אופציות בשיעור של 0.97% ממניות הבנק.

הבעיה היא שהאופציות לא ניתנו לפי מחיר המניה ביום ההקצאה, אלא לפי שער המניה ב-1 בפברואר 2005, יום חתימת ההסכם לרכישת דיסקונט. במקרה שער המניה היה אז נמוך ב-47% מהשער הנוכחי, כלומר השניים קיבלו הטבה מיידית של 16.8 מיליון שקל.

עופר לפחות היה בפברואר 2005 מנכ"ל הבנק, אבל מדוע צריך זהר, שהחל את כהונתו כיו"ר הבנק רק לפני כמה שבועות, לקבל אופציות במחיר מימוש של שנה אחורה בתקופה שכלל לא עבד בבנק? לבעלים מתיו ברונפמן פתרונים, והכל כאמור עניין של מידתיות.

הנה המספרים של עשרים בעלי השכר הגבוה ביותר בבנקים. סך עלות השכר שלהם עמדה על 162 מיליון שקל, 72% יותר מאשר בשנה קודמת. ממוצע עלות השכר עמד על 8.1 מיליון שקל, אבל זוהי הטיה סטטיסטית: עלות השכר של שלושה בלבד - נחמה, זיו וסגן יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר, עמדה על 72 מיליון שקל וכל היתר הסתפקו ב-90 מיליון שקל.

כאמור ברוח הסיסמה "להיות ראשון זה מחייב", מוביל בנק הפועלים את טבלאות השכר: שישה מבכיריו משובצים בין עשרת הראשונים. ארבעת בכירי הבנק מדורגים בצמרת, ובמקום החמישי נמצא מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר ומנכ"ל בנק המזרחי-טפחות בהווה, אלי יונס, עם עלות שכר של 9.9 מיליון שקל.

אחרי יונס מדורגים עוד שני בכירי הפועלים: יוסף ירום, ראש חטיבת ניהול סיכונים, עם 8.6 מיליון שקל, ושי טלמון, ראש החטיבה העסקית וממלא מקום מנכ"ל, עם 7.8 מיליון שקל. רק במקום השמיני מופיע נציג בנק לאומי, דב גלבוע, המכהן כראש חטיבת ההשקעות, שעלות שכרו עמדה על 7.5 מיליון שקל, רובה הפרשה מיוחדת לפנסיה. עופר, הנציג הבכיר של דיסקונט, נמצא במקום התשיעי עם 5.6 מיליון שקל ואת העשירייה סוגרת מאור.

התחושה בשוק ההון היא שמנהלי הבנקים מקבלים שכר גבוה לא כי הם עד כדי כך מוכשרים, ולא כי הניהול השביח פתאום בשנים האחרונות, אלא מסיבה פרוזאית יותר: כי הם יכולים. כי נותנים להם, כי נוח מאוד למישהו לתת למנכ"לים שכר גבוה ולהעלות את הרף. אמנם השנה נחצה קו, אך נראה כי כל המערכת תתיישר עמו, וכרגיל כלפי מעלה. שכרו של זיו חריג השנה, אבל בעוד כמה שנים הוא יהיה הנורמה.

בחזרה לכתבה הפותחת של פרויקט שכר המנהלים