הדרך של הרשברג

עברו כמעט שבעים וחמש שנים מאז שהפרופסור בוריס ש"ץ, מקים בצלאל ואמן, נפח את נשמתו במאבק למען קיומה של אמנות בארץ ישראל. ש"ץ האמין שאדם שאין לו זיקה ליפה ולאסתטי הוא יצור אנוש פגום; ועם חסר אמנות, איננו עם. רק בזכות להט, כריזמה ואמונה חסרת גבולות הצליח ש"ץ להקים את בצלאל. אבל לא עברו שנים ארוכות והוא גורש מבית הספר לאמנות שהקים על ידי עדה של עסקנים. ש"ץ מת באמריקה, במהלך ניסיון נואש לגייס כספים למען בצלאל שעבורו פעל כל חייו. יחד איתו נקבר הלהט. אותו להט שניתן לזהות היום גם אצל אדם אחר שמתעתד "לבנות את ירושלים כמרכז תרבותי."

קוראים לו ישראל הרשברג, והוא קודם כל אמן מפורסם שתמונותיו נמכרות בעשרות אלפי דולרים ברחבי העולם. כשעלה לארץ מארה"ב ב-1984 נתקף, לדבריו, חלחלה מעולם האמנות הישראלי: "לא ידעתי לאן אני מגיע", מספר הרשברג, "אני חושב שהאמנות שהתפתחה כאן מקורה, בסלידה מתרבות וויזואלית. מיד ראיתי צורך להקים בית ספר, כדי לפצות על החור השחור שמצאתי כאן". הרשברג, שהגיע עם מטען ידע עצום אותו רכש בטובי בתי הספר בארה"ב, פגש, לדבריו, את התוצאות העגומות של מה שנקרא "המרד" בבצלאל.

קוביזם אדיוטיזם

ואלה תולדות המרד, בקצרה: ש"ץ דגל בלימוד אמנות שהתבסס על ידע העבר, על הניסיון והטכניקה שפיתחו ציירים לאורך הדורות. הוא לימד ציור ריאליסטי. אבל בשנות ה-20 מרדו תלמידי בצלאל הצעירים במורים שלהם. הצעירים דגלו במודרניזם, אותו הם פרשו כאמנות חדשה לחברה חדשה. ש"ץ תעב את האמנות המודרנית שהתפתחה בירושלים וכתב לנחום גוטמן מכתבים בהם השווה את ציוריו של ראובן רובין הצהבהבים לשלשול. בין הפתגמים של ש"ץ בנושא האמנות נמצא הביטוי "קוביזם, פוטוריזם, אידיוטיזם". במכתבי התשובה ממהר גוטמן גם הוא להתלונן: "לגבי דבריו ביחס לאמנות החדשה, אדוני צדק מאוד... מגפת התערוכות המודרניות הנה כמו החול לעיניים" (כשחזר גוטמן לארץ הצטרף לחבורת ה"אמנים המודרניים" ובעקבות כך השתנו יחסיו עם ש"ץ).

"המרד" נמשך כמה שנים טובות. בשנות הארבעים המאוחרות הנהיג יוסף זריצקי קבוצה של אמנים ביניהם שטרייכמן, סטימצקי, מאירוביץ ועוד, שלימים הפכו לקבוצת האמנים המשפיעה ביותר בארץ. הקבוצה נקראה בשם "אופקים חדשים", והכיוון האמנותי שלה היה אמנות מופשטת, קונספטואלית ששמה את הדגש על הרעיון מאחורי עבודת האמנות. כבר מתערוכתה הראשונה הוגדרה קבוצת "אופקים חדשים" כקבוצת עילית; וכמו החלוצים, לוחמי הפלמ"ח ושאר גיבורי האומה מרדו הציירים במה שלדעתם היה עולם ישן וקפוא, כדי לבנות עתיד טוב יותר.

תוצאות המרד ההוא ניכרות עד היום. מאז גדלו פה דורות של ציירים ואמנים מודרניסטיים שהתייחסו בזלזול לרכישת מיומנויות עבודה כמו רישום ופרספקטיבה. האמונה הרווחת היתה שמה שחשוב הוא הרעיון - טכניקה נחשבה למילה בזויה, או למצער פחות חשובה. התפיסה האופנתית היתה שציור ריאליסטי הוא טכני, נטול נשמה, חלול רעיונית, ישן ומשעמם. היו אמנם אמנים ספורים שהמשיכו לעסוק בציור ריאליסטי אבל הם היו בודדים.

מהפיכה? רנסנס

מאז שישראל הרשברג נכנס לתמונה, חלה תזוזה בעולם האמנות הישראלי. בית הספר לאמנות שהקים בירושלים, "ג'רוזלם סטודיו סקול", דורש מתלמידיו מסירות ומוסר עבודה ספרטני, והתלמידים הספורים המתקבלים לבית הספר מוצאים את עצמם מפנימים טכניקות עבודה שכמעט עברו מן העולם, כולל בין היתר הכנת חומרים מעצמות של ארנבות, עשיית צבעים מפיגמנטים ועוד.

"אין ספק שהמהלך של ישראל הרשברג יצר זרם", אומר אלון שגב, הבעלים של גלריה אלון שגב, שמרבה להציג עבודות של תלמידיו של הרשברג. "אי אפשר להתעלם מהנוכחות של בית הספר, שומעים על בית הספר הזה כל הזמן. יצאו משם כמה ציירים מאוד פעילים - אלדר פרבר שלמד ומלמד שם, ניפו, ארם גרשוני, יש שם תלמיד יוצא מן הכלל, צעיר מאוד, בשם רן טננבאום. בית הספר הזה נחשב לבית הספר הרציני ביותר והכי פעיל. אין ספק שקורה כאן מהפך, לפני 10 שנים אמנים שציירו בסגנון של יוצאי ישראל הרשברג - ציור פיגורטיבי, ציור היפר-ריאליסטי - נדחקו לרוב לגלריות שלא היו במרכז העניינים. ציור מהסוג הזה היה נחשב לקיטש. אף אחד רציני לא רצה לגעת בזה. בשנים האחרונות הציור חוזר. ציור פיגורטיבי, מדויק. היום הציורים האלו נחטפים. אין ספק שלבית הספר בירושלים יש השפעה עצומה. האמנים שיוצאים משם מצליחים מאוד. רואים אותם במוזיאונים, גלריות ואצל האספנים הכי גדולים".

מהפיכה? הרשברג לא חושב שהוא עושה מהפכה, הוא מעדיף לקרוא לזה רנסנס. "אני אוהב את המילה רנסנס. רוב האנשים חושבים שהרנסנס הוא רק תקופה בתולדות האמנות. אבל רנסנס הוא למעשה אתיקה. פרושה של המילה רנסנס הוא 'לידה מחדש'. לא ליצור את החדש, אלא להיוולד מחדש. הרנסנס האדיר אהב את החידוש ובו-זמנית האמנים של אותה תקופה שאפו בכל ליבם ונשמתם להבין ולאמץ את חוכמת האמנות העתיקה. ההווה החדש והעבר העתיק היו בעלי אותו משקל. כדי לצייר אתה צריך להיות מוקף ביצירות אמנות, אתה צריך להקיף את עצמך בהן. כאן לא מעודדים את זה. מעודדים רק את החדש. רק לדוגמא היתה תערוכה של אנגר (צייר צרפתי, 1780-1867, ממנהיגי התנועה הניאו-קלאסית - ת.ז.) בפאריז - 10 סטודנטים שלנו, מתוך כיתה בת 38 איש, נסעו לראות את התערוכה. הסטודנטים מבתי ספר אחרים נוסעים לראות את הביאנלה בוונציה."

מדביקים תווית

אנחנו יושבים בסטודיו של הרשברג בירושלים. לסטודיו קיר זכוכית דרכו מאיר את החדר אור צפוני רך. על הקן מונח ציור נוף. הציור אומנם בעבודה, אבל כבר במצבו הנוכחי הוא עוצר נשימה. במחשב המשוכלל אנחנו צופים בציורים אחרים, ציורי נוף שצוירו באיטליה, לשם נוסעים הסטודנטים מבית הספר מדי שנה כדי לרשום, לצייר ולהעתיק עבודות של המאסטרים הגדולים.

"תרבות וויזואלית", אומר הרשברג, "צריכה לעבור בצורה וויזואלית - אין שום סיכוי שהיא תעבור בדרך אחרת. יש אנשים בעולם האמנות בארץ שקוראים למה שאנחנו עושים 'ציור ירושלמי'. אומרים עלי שאני אקדמי. התווית שהם מדביקים לי מלאה פחד, בורות ופרובינציאליות. אתה לא שומע מישהו בא הביתה ואומר, 'הלכתי לפילהרמונית והם מנגנים מוזיקה אקדמית' - זה נקרא מוזיקה קלאסית".

הרשברג מסביר, שצורת הלימוד והעבודה שלו ושל תלמידיו שואבת גם מתוך ערכים קלאסיים, דהיינו מתקיימת בשני קצוות ההיסטוריה, ההווה והעבר במידה שווה. "מגיעים אלינו סטודנטים מ'בצלאל' ומבתי ספר אחרים, שההורים שלהם שילמו עבור ארבע שנות לימוד. אצלנו הם פוגשים תלמידים צעירים שיכולים לרשום בצורה שהם לא יכולים אפילו לחלום עליה. ההבנה שגם הם רוצים לדעת לרשום ברמה כזאת מגיעה מהר מאוד, אבל זה קשה להם, כי המוח שלהם התמלא בשטויות. הם מגיעים אלינו עם רציונל ופילוסופיות, איתם הם מנסים להצדיק את 'האמנות' שהם עושים; ולוקח להם המון זמן להיפטר מזה. הם מבינים שזה הרבה יותר קל לחשוב מחשבה מאשר לצייר ציור; ואז הם מבינים שאחרי ארבע שנות לימוד בעצם הם יצאו בלי כלום.

"אני לא מכיר בכל העולם המערבי, אוניברסיטה, בית ספר או מכללה, שמלמדים בה ארכיטקטורה, תולדות האמנות, לימודים קלאסיים או אמנות שלא שולחת את הסטודנטים שלה לאיטליה. כאן אומרים שאפשר להעביר את הידע הזה מספרים. אבל ערכים של תרבות וויזואלית אי אפשר להעביר מספרים. זה צריך להיות פיזיקלי, מגע פיזי מתמיד עם יצירות אמנות. וכשהמגע הזה איננו, התוצאות מדברות בעד עצמן".

בעתיד הקרוב

מהקומה שמתחת לסטודיו עולים עתה ריחות בישולים לשבת. הראיון יצטרך להיגמר בקרוב, כי עוד מעט השבת תכנס, והרשברג הוא איש דתי. על השאלה איך אדם דתי יכול להיות צייר הוא עונה, שהפסוק "לא תעשה לך פסל ומסיכה" לא הובן כהלכה.

אבל הרשברג לא מתעסק בפרושים, הוא ממוקד בעשייה והשפעת העשייה שלו מתרחבת מיום ליום. עבודות בוגרי בית הספר נראות בכל מקום, והדוגמה העדכנית ביותר היא פתיחת תערוכתו של אלחנדרו גולדברג, תלמיד של הרשברג, בגלריה 33 בתל אביב, שצוברת תאוצה בעולם הגלריות התל אביבי.

"אני חושב שעולם האמנות כאן מחקה את הערכים האמריקאים העכשוויים - באמריקה אנשים אין להם סבלנות, הם רוצים את הכל אינסטנט. כושר הריכוז שלהם קצר מאוד. אי אפשר לצפות להרבה מאנשים שמבלים את חייהם בקניונים, אוכלים פסט-פוד וחושבים שאמנות זה רק אנדי וורהול". אולי בשל כך הרשברג מאמין שהתוצאות האמיתיות לפועלו יורגשו רק בעוד כ-200 שנה, ובינתיים יש עוד דרך ארוכה לעבור. *