מס השבח ועידוד הפריפריה

לפי הצעת החוק, הפטור יוענק בהתאם להיקף ההשקעה והתעסוקה במפעל המועתק ולרמת הכלכלה והאבטלה באזור שבו יוקם המפעל מחדש. באוצר מעריכים, שהיקף ההטבה הנובעת מן הוויתור על המס יגיע ל-400 מיליון שקלים.

ההצעה מעוררת שתי בעיות עיקריות: ראשית, האם גלגול התעסוקה מהמרכז לפריפריה, המגלגל את האבטלה מהפריפריה למרכז, הוא הפתרון לבעיית יישובי הפריפריה? שנית, האם השיטה המוצעת שקופה די הצורך, בהנחה שאכן יש טעם לסייע ליישובי הפריפריה?

נפתח בבעיית השקיפות. ממשלות ישראל לדורותיהן השתדלו לערפל את היקפי הסיוע המוגש ליעדים שונים. הדרך השקופה היא דרך תקציב ההוצאות: מאשרים סכום נתון למטרה המוצהרת, למשל: הקמת מפעלים בפריפריה. אבל תמיד יש ויכוחים לוהטים על גובה התקציב ועל יעדיו, ולכן מעדיפות ממשלתו ישראל דרכי טשטוש. ויתור על מס הוא אמצעי טשטוש יעיל. אמנם, באוצר נוהגים להצביע על הפגיעה בהכנסות התקציב עקב הטבות המס, אבל פרסום זה אינו מזיז לממשלה ולכנסת. מדובר בו על סכומים ערטילאיים, בעוד שצד ההוצאות בתקציב עוסק בנתונים ברורים.

דרך טשטוש ידועה היא דרך הנדל"ן: הענקת קרקע ללא מכרז, אחוזי בנייה חריגים, התעלמות מעבירות בנייה. אפשר גם לשלב את דרכי הטשטוש: הטבת מס הקשורה בנדל"ן. למשל, העירייה יכולה לוותר על היטל ההשבחה והממשלה יכולה לוותר על מס השבח. כל זאת, למרות שהעלייה בערך הקרקע אינה נובעת בעיקרה מפעולת הבעלים אלא משינויי ייעוד שאושרו במוסדות השלטון ומעליית הביקוש, הקשורה בייעוד המעלה את מחיר המגרש.

ויתור על מס שבח אינו יכול להיות בסכום מוגדר מראש, וברור גם שהאומדן שפורסם, לפיו ערך ההטבה יהיה 400 מיליון שקלים, אינו מבוסס. איש אינו יודע אם מפעל בפתח תקווה יחליט לעבור לירוחם או שמפעל מהרצלייה פיתוח יעבור לאחת מערי הפיתוח. מה גם שהיקף ההטבה תלוי בתקופה שחלפה מאז שהפרדס הפך לבית חרושת וזו שתחלוף מאז שבית החרושת יהפוך לשיכון צמרת.

בעצם, הצעת החוק מעודדת העתקת מפעלים שבהם יעלה ביותר ערך המגרש המתפנה וזאת בלי קשר לתכנון העיר שבה עמד המפעל. וגם אין זה ברור שדווקא המפעל הנידון יתרום תרומה חשובה יחסית לעיר הפיתוח שאליה יועתק.

במילים אחרות, הפטור ממס השבח ימנע גידול בצד ההוצאות בתקציב המדינה אבל יתכן מאוד שפגיעתו המעורפלת בצד ההכנסות תהיה חמורה יותר. וזאת בלי להבטיח את מירב הסיוע לתלויים בו ובלי למנוע פגיעה אורבנית, שעלולה להיות רצינית בהחלט ביישוב שהמפעל נודד ממנו.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה: האם חיזוק התעסוקה בפריפריה מצדיק פגיעה בתעסוקה במרכז הארץ? באירוניה אפשר לומר שהחיזוק והפגיעה יהיו חלקיים. רוב צמרת המפעל תמשיך לגור במרכז הארץ ורק תיסע למפעל לשעות העבודה שבהן אי אפשר לנהל ישיבה בתל-אביב או להפעיל את המחשב בכפר שמריהו. והעובדים בעלי הצווארון הכחול? אולי כמה מהם יעברו לפריפריה ובכך לא יתרמו להעסקת מובטליה הוותיקים, אבל יתכן שחלק ניכר מהם לא יעבור לגור בפריפריה אלא יגדיל את האבטלה במרכז הארץ.

בהקשר זה חשוב לציין שיש נטייה להציג את פיזור האבטלה במונחים יחסיים: שיעורים ואחוזים. אבל האבטלה היא גם עניין כמותי. ובאופן כמותי, עיקר האבטלה מצוי במרכז ולא בפריפריה. לכן, אין לעודד יזם להרוויח מהפיכת מפעל למגרש יקר ולהבטיל בדרך זו אנשים שעבדו עד כה באזור מגוריהם שבמרכז.

שיעור האבטלה גדול בפריפריה, אבל ממדיה גדולים דווקא במרכז הארץ. הנה, לפי סקר מקבלי דמי אבטלה לשנת 2005, שערכה אסתר טולדנו מהמוסד לביטוח לאומי, באופקים שולמו דמי אבטלה ל-235 אנשים בממוצע חודשי, בחצור הגלילית ל-113 איש, בסחנין ל-166 מובטלים, בנתיבות ל-225 אנשים ונשים וכיוצא בזה בשאר יישובי הפריפריה. אבל בממוצע חודשי שולמו דמי אבטלה ל-1,856 אנשים ונשים בנתניה, ל-1,151 ברמת גן,

ל-3,512 בתל-אביב, ל-2,049 מובטלים בראשון לציון, ל-1,765 בפתח תקווה וכיוצא בזה בשאר ערי מרכז הארץ.

לפיכך, העתקת מפעלים מהמרכז לפריפריה היא העתקה חלקית לפחות של האבטלה מהפריפריה למרכז, בלי לסייע סיוע ממשי לתעסוקה באזורי הפיתוח. וכל זאת בהפסד בלתי מוגדר לצד ההכנסות - שהוא בסיס ההוצאות בתקציב המדינה. וכבר דיברנו על הפגיעה בתכנון האורבני עקב הפיכה שרירותית של אזורי עסקים לאזורי מגורים בערי המרכז.