היעלמותה של החזקה החלוטה

לאחרונה קבעה ועדת הערר בחיפה קביעה מהפכנית וייחודית בעניינו של אברהם פוליטי. בסיס המחלוקת טמון היה בשוני הקיצוני שבין שיעור המס על השבח הריאלי (עליית הערך הריאלית בגין הנכס), שהופק לפני 7/11/2001, שהנו שיעור המס השולי המקסימאלי (אצל יחיד עד 49%), לבין שיעור המס על השבח הריאלי שנוצר מאותו היום (25%). לפי הלשון שבחוק מיסוי מקרקעין, חלוקת השבח הריאלי הקיים במקרקעין שנרכשו לפני 7/11/2001, בין התקופה שלפני אותו המועד לתקופה שלאחריו, מתבצעת לפי חישוב ליניארי המתייחס לפרמטרים של פרקי זמן בלבד (המנה שהיא תוצאת חלוקת פרק הזמן שחלף ממועד רכישת הנכס ועד 7/11/2001 בתקופת החזקת הנכס, תעיד על חלק השבח החייב במס בשיעורים גבוהים). גישה זו, לחלוקת השבח נקבעה בחוק בהתאם להמלצות ועדת רבינוביץ' הראשונה, שגרסה, כי אין מקום לקביעת השבח בהתאם לשווי השוק ביום הקובע וכי בנושא זה יש לתת עדיפות לעקרון הפשטות והיעילות.

לפי עמדת פוליטי, שנתקבלה על ידי ועדת הערר, החלוקה בין התקופות צריכה להתבסס על בחינה מהותית של הנכס ב-7/11/2001; משמע, התייחסות לשוויו באותו היום ולפיה הפרדה בין חלק השבח החייב במס בשיעורים גבוהים לבין החלק החייב בשיעורים נמוכים (בענייניו של פוליטי נטען, ללא ששלטונות המס חלקו על כך, כי השבחת המקרקעין כולה נבעה מבניית הבניין שהחלה לאחר 7/11/2001, ולפיכך לגישתו ולגישת ועדת הערער, שיעור המס בגין השבח כולו הנו 25%).

ועדת הערער קבעה כי, לשון החוק הקובעת חלוקה ליניארית של השבח הנה חזקה הניתנת לסתירה, ולשם הגשמת מטרת החוק יש לאפשר למוכר להוכיח עובדתית את מועד היווצרות השבח. עוד נקבע, כי החזקה בחוק לעניין הליניאריות תקום כשלנישום לא תהיה יכולת מעשית להוכחת העובדות.

יוצא כי הועדה, בהסתמך ככל הנראה, בין השאר, על עקרון ה"צדק", בחרה לפרש את החוק בהתאם למזג השיפוטי הקיים, שבא לידי ביטוי, בין השאר, בע"א 1527/97 אינטרבילדינג, שם נאמר, כי הלשון הכתובה הנה המלצה בלבד, בעוד ניתוח כלכלי תכליתי הוא הקובע. בהתאם לכך נקבע, כי חזקות שונות, לכאורה, ניתנות לסתירה ואינן חלוטות.

לדעתנו, דרך פרשנות החוק במקרה פוליטי, בדומה לפרשנות באינטרבילדינג, תוך אי הבחנה בין המקרים השונים, חוטאת לכוונת שופטי העליון.

באינטרבילדינג מדובר בהחלטה צודקת מבחינה כלכלית ועניינית-מהותית, ויישומה אינו כרוך בהגדלה משמעותית של עבודת הגורמים השונים (השלטונות והנישומים), ולפיכך אין בה משום הטלת נטל כבד על המערכת; להבדיל, במקרה פוליטי, ההחלטה אולי צודקת כלכלית אך אינה צודקת או נכונה מבחינה עניינית-מהותית, מעצם כך שתביא לעומס כבד ולחיכוכים רבים בין הנישומים ובין רשויות המס בשומות העוסקות במימוש נכסים (עיקרון הליניאריות נקבע ומתקיים מאותן הסיבות).

אין ספק כי בית המשפט, בישבו על המדוכה, פועל תוך שקלול גורמים רבים ומלאכתו קשה; אך לעיתים נראה, כי יש לתת משקל רב ללשון החוק, בעיקר כשזו מתבססת על מסקנותיהם של אנשים שבקיאותם רבה בעולמות התיאוריה והפרקטיקה. בפרשה כאן נראה, שתוך העדפת עיקרון "צדק פרטני" הוזנח עולם המעש, העולם היום יומי, בו מתבצעות עסקאות מכר; בעולם זה קיימות מחלוקות רבות בין הנישומים לרשויות במגוון נושאים, וברור כי החלטה כהחלטת הוועדה יכולה לגרום להעצמה חסרת תקדים של המחלוקות וליצירת חיכוך וחוסר ודאות קיצוניים אצל הצדדים.

ברי כי המחלוקות יצטרכו להיפתר בהסתמך על שמאויות סותרות, שרק יעצימו את הקונפליקט בשל הפערים הקיימים לרוב בין הערכות שמביאים צדדים יריבים. לפיכך אין ספק, כי פסיקה "כלכלית" כדוגמת ההחלטה בעניינו של פוליטי, יכולה להביא לעשיית צדק במקרים ספציפיים בהם העובדות ברורות וההתייחסות אליהן הנה חד משמעית, אך בד בבד תביא לעומס ולסחבת מיותרת ולחוסר צדק, שינבע מטעויות בשל חוסר היכולת האובייקטיבית לדעת ערכו של נכס בכל תקופה (המצב במרבית המקרים).

בנוסף, חוסר הצדק יכול שיתבטא בעצם היעלמות הפשטות, עודף ההתדיינות והיעדר יעילות בקשר שבין הנישומים לרשויות. זאת ועוד, מעצם התעצמות ההליך הבירוקראטי והעיכובים בתהליכי השומה, יכול שתיווצר פגיעה בפעילות הכלכלית השוטפת ולהשארת שיקול דעת גדול מדי לאנשי המס, שיביא, כבמקומותינו, להעדפת הגורמים החזקים ובעלי הקשרים, ובמקביל להכבדת הנטל על הנישום "הפשוט" בשל הדואליות של החלטת ועדת הערר.

הכותבים שותפים במשרד רו"ח שטראוס לזר ושות'.