לא יותר ממס שפתיים

מופע הכישרונות של הממשל בתחום הפיקוח קרוב להצגת הבכורה. מחר (ד') יחשוף ממשל אובמה את הפרטים של הרפורמה במערכת הרגולציה הפיננסית בארה"ב. למרות ביצועיהם העלובים של המפקחים לפני המשבר, סביר להניח שרוב הכישלונות המתמודדים יעלו לשלב הבא.

המבקרים אומרים ששמירה על המסגרת הקיימת של מפקחים על הבנקאות (אולי מלבד "המשרד לפיקוח על אגודות החיסכון") לא תהיה מהפכה גדולה, ולא תעשה סדר בקרבות המאסף בין סוכנויות הפיקוח השונות ובינן לבין הקונגרס. אך איחוד של רשויות הפיקוח אינו פיקניק.

במקום זאת, הגיוני להתמקד בפונקציה של הפיקוח יותר מאשר בצורה שלו.

ההצעות לבקרת סיכונים מערכתיים, כולל דרישות הון גבוהות יותר ממוסדות גדולים ומקושרים הדדית, הן המגובשות ביותר. עם זאת, ה"מי", ה"מה" וה"איך" של הטיפול בחברות כושלות נשארו לא ברורים.

מועצת הפיקוח המוצעת אינה חייבת להפוך למועדון ויכוחים. אפשר להימנע מריב על סמכויות, אם המועצה הזאת תקבל אחריות אמיתית ותהיה כפופה למישהו. בסעיפים האחרים, הגישה של הממשל עדיין לא מוגדרת די הצורך.

הקריאה ל"הרמוניזציה" של הפיקוח על חוזים עתידיים וניירות ערך היא חסרת משמעות, והיא גם מאיימת על ההצעות להקים שוקי נגזרים מוסדרים. אין מספיק רעיונות, טובים או רעים, לצמצום ההישענות על סוכנויות הדירוג שהמיטו על עצמן חרפה.

במקביל, אם יחייבו את הבנקים לשמור על אינטרס במוצרי האיגוח, זו תהיה עקיפה של הבעיה, ולא פתרון. הבנקים כבר ספגו בעבר ביקורת בגלל שהם שמרו לעצמם את החלקים נטולי הסיכון במוצרים הללו. דרישות ההון חייבות לשקף את העובדה שאריזה חדשה לסיכונים הישנים רק מעבירה אותם למקום אחר, לא מבטלת אותם.

כמו תמיד, המשימות הקשות ביותר מקבלות הכי פחות זמן אוויר: קצת מס שפתיים לשיתוף פעולה בינלאומי, קצת ניסיון לשקם את אמון הציבור. משימה חשובה נוספת היא איך להטמיע את לקחי המשבר בחשבונאות ובמבנה ההון, תוך שמירה על היכולת של המפקחים להבחין במשבר הבלתי-נמנע הבא.

ללא מתן מענה לכל הבעיות האלה, חיי המדף של הרפורמה הרגולטורית הזאת לא יעלו על דקות התהילה של המנצח ב"אמריקן איידול". *