פחות, אבל כואב

מוסר השילומים, פרק רביעי ואחרון, א' 21:00 "יס דוקו", יום א' 22:15, ערוץ 2

לא בכל יום מצליח סרט תיעודי לשנות משהו במציאות חיינו. לו היה צריך "מוסר השילומים", סאגה תיעודית ב-4 פרקים - שהפרק האחרון שלה ישודר הערב, להתהדר במשהו אחד בלבד, ניתן היה לזקוף לזכותו את העובדה שיותר ניצולי שואה יזכו לסיים את חייהם בכבוד בזכותו. ממש כך.

רק בשל העובדה הזאת בלבד, צריך להכיר את סדרת הסרטים הזאת ולהוקיר את יוצריה, גיא מרוז ואורלי וילנאי. מבחינה טלוויזיונית גרידא, העסק הוא מעט מורכב יותר. אני לא מחבב את סגנון התיעוד המייקל-מורי הזה, סגנון שבמסגרתו בא המתעד עם אג'נדה, לפעמים עם מסקנה ידועה מראש, ולפעמים נמצא טוען מול מרואייניו, יותר מאשר הוא מאזין לטענותיהם. באחד מפרקי הסדרה למשל, כמדומני השלישי, סטו שני יוצריה מהעניין שבו פתחו - תפקודה של "ועדת התביעות", וניסו להאשים את כל העם הפולני על שממשלתו הלאימה חלק מהנכסים היהודיים שנותרו לאחר השואה. בתור בן מדינה שנבנתה לא מעט על נכסי "נפקדים נוכחים", זה היה קצת מוזר לראות את גיא מרוז מטיח את ההאשמה הזאת בפני חבר פרלמנט פולני - ולו באספקט המשפטי הצר הזה, אפילו ההסתייגות המקובלת במקומותינו, לאמור "להבדיל", היא מיותרת.

אבל בסדרה הזאת היה כמובן הרבה יותר מכך: היה כאן תחקיר עיתונאי מעמיק שהעלה את החשד שמא ארגונים שהופקדו על השבת רכושם וכספם של הניצולים, ייגעו את מי שהיו אמורים לסייע להם במקור, עד כדי כך שבעוד הראשונים מתענגים על הריבית שהניבו הכספים, הלכו האחרונים וגוועו בחוסר כל. זה היה מקומם, מסעיר - וכאשר כל זה הצטלם על רקע זקנתם הלא מכובדת של חלק מהניצולים, הפך גם התיעוד הזה לשמן על גלגלי המחאה שהביאה את ממשלת ישראל לכונן ועדת חקירה בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר.

הערב תגיע הסאגה התיעודית הזאת לסופה: תם ולא נשלם - כי ככל שהמצב עבור חלק מהניצולים הוטב לאין-שיעור משהיה בתחילת הדרך, עדיין רבים מהם נפטרו בינתיים בחוסר כל, ועוד רבים אחרים עומדים חסרי אונים מול המנגנונים האדירים שנבנו, לכאורה, בכספם.

הפרק הזה, שהוא בעצם שלב הסיכומים של הסדרה, מחזיר אותנו אל התחנות החשובות בה ומעמת את הצופים עם מציאות שבה מצד אחד מרוממים (ובצדק גמור כמובן) את זכר השואה, אבל מתעלמים מקורבנותיה.