לתבוע את בית הדין הרבני

אישה שנאבקה על גט זמן רב תבעה את בית הדין הרבני, והוא בתגובה "לקח" אותו בחזרה

על אף העיקרון ההלכתי של מתן גט מרצון, קיימים מצבים שבהם בית הדין הרבני פוסק שהבעל או האישה מחויבים להתגרש. כאשר אחד הצדדים מסרב לתת או לקבל את הגט, בית הדין הרבני רשאי לפעול על-פי חוק "כפיית ציות", המאפשר הטלת סנקציות קשות על הסרבן או הסרבנית, לרבות שלילת רשיון נהיגה, שלילת דרכון ואפילו מאסר.

בתי הדין הרבניים אינם ששים להפעיל סנקציות אלה מחשש שהגט ייחשב פסול. בהעדר שימוש מספק בסנקציות, נשים רבות פנו בשנים האחרונות להגשת תביעות נזיקין כנגד הבעלים סרבני הגט.

חיובו של הסרבן בפיצויים בסך מאות אלפי שקלים אכן סייע במקרים רבים לזירוז מתן הגט, אולם הסחף שנוצר בתביעות הנזיקין, עורר את חמתם של בתי הדין הרבניים, שכן יש בתביעות כדי לעקוף למעשה את שיקול הדעת הבלעדי שניתן להם בנושא אילוץ הגט. כתוצאה מכך, בתי הדין הרבניים עוצרים לא פעם את תביעות הגירושים, והנשים שוב מוצאות עצמן מול שוקת שבורה.

פרקליטות מרכז "צדק לנשים" ניסו לאחרונה למצוא פתרון יצירתי למעגל שוטה זה באמצעות הגשת תביעת הנזיקין, לא רק נגד הבעל, אלא גם נגד מדינת ישראל כנציגתו של בית הדין הרבני. אמנם הפרוצדורה בה נקטו הפרקליטות נפסלה על-ידי בית המשפט, שקבע כי לא ניתן לתבוע את המדינה בבית המשפט לענייני משפחה, אך בית המשפט לא דחה את האפשרות העקרונית להגיש תביעה כזאת בבית משפט אזרחי.

בתביעתה נגד המדינה טענה האישה שבית הדין הרבני פעל נגדה בצורה פושעת, כשגרם למצב שבו הייתה עגונה במשך 19 שנה. האישה הגישה את תביעת הגירושים בשנת 1984, ולטענתה במשך 10 שנים בית הדין הרבני ניהל דיונים בעניינם של בני הזוג בצורה רשלנית ביותר.

לאחר 10 שנים בית הדין הרבני פסק סוף סוף שהבעל חייב לתת לאישה גט, אך הבעל הציב תנאים בלתי הוגנים, ובית הדין הרבני אילץ את האישה להסכים להם כדי לקבל את גיטה. לאחר שהאישה כבר קיבלה גט, היא פנתה לבג"ץ בתביעה נגד בית הדין הרבני, וכעונש בית הדין הרבני "לקח" ממנה בחזרה את הגט בטענה שמדובר ב"גט מוטעה".

אם מסכת ההתעללות שעברה האישה אכן מוצדקת? האם אכן תקבל פיצוי מהמדינה על שנים של סבל? למרבה הצער התשובה היא כנראה שלא.

לפי פקודת הנזיקין לדייני בית הדין הרבני, כמו לשופטים בבתי המשפט האזרחיים, קיימת חסינות מפני תביעות אישיות, ולכן ניתן לתבוע רק את המדינה באחריות שליחת עובדיה. לפי הלכת בית המשפט העליון, המדינה תחויב בתשלום פיצויי נזיקין רק כשפעולותיו של בית הדין הרבני עולה לכדי רשלנות בוטה מאוד.

על מה שלא נחשב כרשלנות המצדיקה פיצוי נזיקי, ניתן ללמוד מדחיית תביעתו של מר אברהם סהר, שלרוע מזלו הוא תאום זהה לאח בהליכי גירושים. אשתו של האח הוציאה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בעלה, ועל הדרך בית הדין הרבני מצא לנכון להוציא צו גם נגד האח התאום, מבלי לידע אותו או לשמוע את עמדתו, מחשש שהבעל יסתנן לחו"ל תחת תמונתו של האח. התאום גילה שהוא מעוכב רק כשהגיע לשדה התעופה כדי לטוס לחו"ל לטיול, אך תביעתו לפיצוי נזיקי מן המדינה כאחראית לרשלנותו של בית הדין נדחתה.

דוגמה למקרה בו המדינה כן חוייבה לפצות אזרח היא של נ.ע. מכפר סבא שדווקא זכה בפיצוי של 10,000 שקל מהמדינה בגין התנהלותו של בית הדין הרבני, אך ספק אם ניתן לראות בכך תקדים מתאים לנושא סרבנות הגט. באותו מקרה בית הדין הרבני התרשל בעדכון כתובתו של הבעל, והמשיך לשלוח את כל החלטותיו וההזמנות לדין לכתובת הלא נכונה. לאחר שהבעל, שלא קיבל את ההחלטות, כמובן גם לא פעל על פיהן, בית הדין הוציא נגדו צו מעצר, והבעל מצא עצמו בכלא על לא עוול בכפו.

ההבדל בין פסק דין זה לתביעת נזיקין בגין סרבנות גט היא שהתרשלותו הנטענת של בית הדין בתיק בו חויבה המדינה בפיצוי היתה בתחום הפרוצדורלי מינהלי, בעוד שנושא סרבנות הגט נתון לשיקול דעת שיפוטי או הלכתי.

קשה לראות מצב בו בית משפט יוכל לראות רשלנות בהכרעת בית דין בשאלה האם יש מקום לחייב או לכפות על הבעל מתן גט, והאם גט הוא כשר, מעושה או מוטעה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988