ישראל "מעצמת שיט"? לא להיסחף

מדליות נפלאות באליפות העולם זה מצוין, אבל כל האמירות על כך שישראל היא מעצמה, משכיחות את העובדה שרוב ההצלחות שלנו מרוכזות בשני תתי-ענפים

יש נטייה די טבעית לקבוע שישראל היא "מעצמת שיט". בעולם שבו צריך שורה תחתונה וכותרת, אין שום דבר שמתלבש טוב יותר מקביעה כזאת. ולמען האמת, קשה להתכחש לנתונים האובייקטיביים: מאליפות העולם האחרונה בפרת' שבאוסטרליה חזרה המשלחת הישראלית עם שתי מדליות, זהב של לי קורזיץ וארד של נמרוד משיח. נתון מצוין בהתחשב בכך שישראל לקחה 2 מדליות מתוך 30 בסך הכל שחולקו באליפות.

הנתון האובייקטיבי השני שאין להתכחש אליו: שתי המדליות מגיעות מאותו תת-ענף שבו ישראל היא באמת מעצמה - גלשנים מדגם ניל-פרייד (ולמען ההגינות נזכיר שישראל גם זכתה פעמיים במקום 4 במפרשיות מדגם 470).

אם מסתכלים על היריעה הרחבה יותר, התחרויות בדגם הניל-פרייד היוו חלק מזערי מהאליפות וענף השיט בכלל. בפרת' התחרו בעוד 8 מקצים אחרים, ובחלקם לישראל אפילו לא היו צוותים שהתייצבו לנקודת הזינוק. כך שהקביעה בעניין "מעצמת השיט ישראל", היא די סובייקטיבית.

***

גור שטיינברג, האחראי על ההכנות האולימפיות באיגוד השיט, הסביר לאחר אליפות אירופה בגלשני רוח לפני שלושה חודשים, כי ביחס למדינות המובילות, ישראל היא רק בדרג השלישי בענף השיט. שטיינברג סומך את טיעוניו על מדינות שבהן השיט כענף הוא רחב הרבה יותר, הן מבחינת כמות הפעילים והן מבחינת כמות הדגמים. למשל, אין ספק שהמעצמה העולמית מספר 1 בשיט היא בריטניה: באליפות בפרת' סיימו הבריטים עם שש מדליות - מספר דומה לכמות המדליות שהביאו גם מהמשחקים האולימפיים ב-2008 בבייג'ין.

בעוד שאצלנו אפשר לספור את מועדוני הגלישה והשיט על אצבעות שתי ידיים, האי הבריטי משופע ב-1,500 מועדוני שיט ומעגני יאכטות. עוד מונרכיה מצליחה בשיט היא הולנד, שבפרת' זכתה בשלוש מדליות לרבות בתחרות הגלישה לגברים. אחריהן בדירוג העולמי נמצאות אוסטרליה, ספרד, פולין, אליהן מצטרפות ארה"ב, ניו זילנד וברזיל - כל המדינות הללו מציגות בקביעות הצלחה הישגית בדמות מדליות וגם עומק, המתבטא בהשתתפות במגוון רב של דגמים ותחרות ברוב, אם לא בכל, עשרת הדגמים האולימפיים.

איפה ישראל? אם לוקחים את טבלת המדליות באירועי השיט הגדולים בעשור האחרון (2 משחקים אולימפיים ו-3 אליפויות העולם הגדולות) - ישראל נדחקת לעשירייה הראשונה (מקום ה-8) עם 7 מדליות (ראו גרף). הרחק אחרי בריטניה שגזרה 27 מדליות בשיט בעשור האחרון.

מעצמות השיט הגדולות
 מעצמות השיט הגדולות

***

אפשר לסמן את חוסר העומק בשיט הישראלי כבעיה, ואפשר גם לסמן אותו כהחלטה מודעת מצוינת: למה להתפזר על פני עשרה דגמים אם אפשר לרכז מאמץ לשני דגמים שיביאו הצלחות וכותרות.

הבעיה העיקרית של איגוד השיט בישראל היא כמות הפעילים הזעומה. למרות ההצלחה המתמשכת, ולמרות שהספורט הימי בארץ מפותח, רבים עוסקים בשיט יאכטות ולא בדגמים האולימפיים. רק כ-403 ספורטאים פעילים השתתפו בלפחות ארבע תחרויות של האיגוד ב-2010 (ארבע תחרויות הוא המדד שמקנה לאיגוד תקצוב בגין פעילות הספורטאים). מספר הפעילים הקטן והעובדה שהאיגוד והמועדונים מתמקדים במספר מצומצם של דגמים, מביאים לכך שהתחרות הפנימית פורחת ומשביחה את שייטי ה-470 והגולשים, שכן הם צריכים למדוד עצמם כל העת ביחס לאחרים. כל אלה מביאים לכך שישראל היא "מעצמת שיט". אבל בקנה מידה קטן.

***

ההצלחה של ישראל בענף השיט, לפי שטיינברג, מתבססת על מרכיבים עיקריים אחדים, כשראש וראשון להם הוא העובדה שהענף הוא קטן ברמה הבינלאומית ולכן קל יחסית לישראל להתבלט בו. כמעט מחצית מהמדינות האולימפיות כלל לא פעילות בענף: איגוד השיט הבינלאומי, האחראי על הדגמים האולימפיים, מונה 134 מדינות חברות, לעומת 205 מדינות החברות בתנועה האולימפית, 212 באתלטיקה, 208 בכדורגל.

אלו שקובלים על כך שהענף רחוק מהרדאר ואפילו לא משודר בטלוויזיה, מתעלמים מנקודה אחת בסיסית: היקף הפעילות הכלכלית של ענף השיט העולמי הוא כמעט אפסי. סך ההכנסות של איגוד השיט העולמי, שמכיל בתוכו את הדגמים האולימפיים, ב-2011 הוערך בדיווח השנתי האחרון בכ-1.5 מיליון דולר (לעומת הוצאות של 4 מיליון דולר). בשנה האחרונה עמדו ההכנסות של איגוד השיט העולמי מטלוויזיה על 150 אלף דולר בלבד בשנה. סכום שבאנגליה מכניסה הפרמיירליג בערך ב-10 דקות של שידור משחק כדורגל אחד.

ההצטמצמות הכלכלית הזאת מביאה לא מעט מדינות להפנות את המשתתפים בענף למספר דגמים מצומצם. כך גם בישראל: אלופי העולם הראשונים אי פעם בספורט הישראלי הגיעו מהשיט - צפניה כרמל ולידיה לזרוב במפרשיות מדגם 420 בשנת 1969. אותה הצלחה הביאה להתמקצעות ופעילות בדגם המפרשיות 420 (שהוחלף אח"כ ל-470); הדגם השני הוא גלשני הרוח - ההצלחות של גל פרידמן ועמית ענבר בגלשני מיסטראל, וממשיכי דרכם נמרוד משיח, שחר צוברי, לי קורזיץ ומעיין דוידוביץ' בניל-פרייד.

"הטרגדיה" הספורטיבית בהתמקצעות כזאת היא די ברורה ועליה נאלצת ישראל לשלם מחיר כבד: העובדה שרק מתחרה אחד מכל מדינה יכול להגיע למשחקים האולימפיים, יצרה את האבסורד לפיו מחזיקה ישראל בדירוג העולמי (נכון לדירוג האחרון של 23 בנובמבר) בגלשני הניל-פרייד את שני המקומות הראשונים (משיח וצוברי), אבל אחד מהם ייאלץ לראות את המשחקים האולימפיים מהבית. מישהו יכול לראות מצב בו תיאלץ קניה לשלוח רק נציג אחד למקצה ה-10,000 מטר במשחקים האולימפיים?

***

הרכיב הנוסף שמסייע לישראל הוא הצטברות של ידע מקצועי והעברתו המהירה בין המאמנים בכל הגילאים. המסורת בהצלחות הענף ברמה הבינלאומית נמשכת יותר מארבעה עשורים, ורבים משייטי העבר הבכירים ממשיכים להעביר את הידע לדורות הבאים. כך, למשל, גל פרידמן שזכה במדליית הזהב באתונה, מדריך את נמרוד משיח למשחקי לונדון. השילוב הזה הביא גם לתמיכה ממסדית מוגברת לה זוכים הספורטאים הנמצאים במסגרת ההכנות האולימפיות.

נמרוד משיח אולימפידה / צלם: דור מלכה
 נמרוד משיח אולימפידה / צלם: דור מלכה


נמרוד משיח. גל פרידמן ידריך אותו ללונדון

והיתרון הגדול הוא כמובן התנאים הסביבתיים. ישראל יכולה לטפח שייטים בגילאי הנוער, בשל תנאי מזג אוויר המאפשרים פעילות ימית בכל השנה, וגם בגלל הגיוון בתנאי השיט והגלישה: בים התיכון, במפרץ אילת ובכנרת. כאן כבר אין שום משמעות ל"מתקנים", לבניית אצטדיונים או להשקעה במתקנים - צריך פשוט להעמיס את הגלשן או לגרור את המפרשית, ולצאת לים הפתוח.

ושם, בים הפתוח, רחוק מהעין, הרחק מההשפעות המקומיות ורחוק מהבירוקרטיות - כשמדובר בגולש אחד מול הרוח והים, הכל נהייה פשוט יותר.

***

יו"ר איגוד השיט יהודה מעיין, טוען כי ההחלטה להתמקד בשני ענפים נעשתה מתוך בחירה. "יש תמיכה תקציבית קטנה, ולכן ההתמקדות בשני דגמים - גלשני רוח ומפרשיות 470 - היא כורח המציאות. אם רוצים להצטיין אי אפשר ללכת על הכל", אומר מעיין. "לגבי מספר הספורטאים הפעילים בענף", אומר מעיין, "זה פונקציה של מספר סירות. אם קרן המתקנים של הטוטו תאפשר לי לרכוש יותר סירות, נוכל להגדיל את מספר הספורטאים שפועלים. בג'ודו, למשל, אתה יכול לשים בשעה 30 ספורטאים על מזרן אחד ולשלוח אותם לתחרות. בשיט אתה לא יכול, אתה צריך כמות אדירה של סירות. ומאחר שאין מספק סירות, אין מספיק ילדים שיכולים לבוא להתאמן".

בעיה נוספת עליה מדבר מעיין, היא אותם מרכזים ימיים שפועלים תחת משרד החינוך. "ילדים יכולים היום להתאמן במסגרת בית הספר ולבחור במגמה של ספורט ימי, אבל בפועל הם מתחילים בגיל מאוחר יחסית, רק בגיל 12. בנוסף, הם מתאמנים בבתי הספר על סירות מיושנות שהמעבר משם לדגמים התחרותיים הוא בעייתי". לפי מעיין, "אם ייעשו שני השינויים האלו - הגדלת כמות הסירות והתאמתן לסטנדרטים התחרותיים - יוכפל מספר העוסקים בענף בבת אחת".

צרו איתנו קשר *5988