אלפיים שנה

בזכות אתר הרשת הנפלא של העיתונות היהודית (jpress.org.il) אנחנו יכולים לנסות ולהשיב על שאלה לא-הרת-עולם: מתי התחילה הרטוריקה הציונית להשתמש במושג "אלפיים שנה". למושג הזה הייתה אבולוציה ארוכה - הוא התחיל בגעגועים, המשיך בתמרורים, והסתיים בתרועות ניצחון. בשנות ה-50 הוא שימש את אוצר הקלישאות הלאומי, מפני שבימים ההם הכול התרחש "בפעם הראשונה זה אלפיים שנה".

מותר להניח שעצם הזיכרון לא היה חדש. לוח השנה, עברי או כללי, היה חוזר ומזכיר את הזמן העובר. למען האמת, מניינם מקל את הזיכרון יותר ממנייננו: רק ארבע שנים לפני תאריך הולדתו המשוער של ישו כריסטוס מת המלך הורדוס, שאמנם היה רשע מרושע, אבל גם עמד בראש המדינה היהודית החזקה האחרונה בהיסטוריה, בנה את ירושלים ופיאר את מקדשה. לא זו בלבד שהוא שלט ללא מצרים ברוב ארץ ישראל, אלא שהיה בעל ברית פעיל של רומא מעבר לגבולות הארץ. אוניות המלחמה של הורדוס הגיעו עד הים השחור. אפשר אפוא להעמיד פנים שאנחנו בעצם מונים את השנים מאז חרבה המדינה האחרונה.

אליעזר בן-יהודה חשב את לוח השנה העברי לסתמי מדי, ללא לאומי מספיק. הוא קבע אפוא מניין חדש, אשר קישט את כל עיתוניו וגם את כתיבתו המדעית והספרותית: כך וכך שנים לחורבן הבית השני. הוא התעניין לא בבית המקדש בתור שכזה, אלא בריבונות היהודית שהוא ייצג. שיטת הספירה שלו לא התקבלה, והיא אינה מקילה את הנבירה בניירותיו.

ב-1918, בן-יהודה ויתר על מניין החורבן, והתחיל ספירה חדשה, מיום הצהרת בלפור. הוא מת ב-1922, צעיר יחסית, ולא הספיק לצפות בחורבנות ובגאולות של 25 השנה הבאות.

משפט מצדה במקווה ישראל

"אלפיים שנה" הקדימו להופיע כמובן ב"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר (בעצם לא בנוסח המקורי, אלא בתיקון שהציעו לו שניים מן הידועים שבין הביל"ויים). הצירוף הזה נכנס לשימוש רטורי שוטף רק בסוף שנות ה-20, על-פי בדיקת אתר העיתונות היהודית (נפלא כבר אמרתי?). אין זה מן הנמנע שהזכויות שמורות למנחם אוסישקין, ואם לא ממש זכויות היוצרים, הנה בוודאי זכויות המשתמשים התכופים ביותר.

בשנות ה-20 נרשמה פריחה של הקלאסיקה הלאומית. עובדות ומיתוסים נכרכו אלה באלה, אולי לא כדי להבין את העבר, אבל בוודאי כדי לשפר את העתיד. לא היה שום דבר חדש בעצם סיפור מצדה, אבל הוא ניטע במעמקי ההכרה הלאומית בזמן הזה.

בדצמבר 1926 פרסמה הוצאת הספרים הדים בתל אביב את "מסדה, פואמה מאת יצחק למדן". מחירה היה 10 גרושים של מצרים. על למדן אפשר להגיד כי הוא במידה רבה מיילד המיתוס הלאומי. דוק: מיתוס אינו מוכרח להיות כוזב. שימושיו הם שהופכים אותו מהיסטוריה למיתולוגיה.

חצי שנה אחר כך, מאי 1927, נערך "משפט ספרותי" לגיבור הפואמה של למדן בבית הספר החקלאי של מקווה ישראל. הדיווח העיתונאי מוסר ש"במשפט היה נוכח החבר י' למדן. אחרי המשפט סיפר בקצרה את תולדות הספר, והקריא ממנו קטעים, שעוררו להתלהבות. היה נוכח קהל רב".

אין פלא אפוא שבתחילת שנת תרפ"ט, 1928, זכתה הפואמה של למדן למהדורה שנייה, לא עניין של מה בכך ביישוב של 175 אלף יהודים, ומספר הרבה יותר קטן של קוראי עברית. חודשים אחדים אחר כך יפרצו מאורעות תרפ"ט, ויקיץ הקץ על הסיכוי לדו-קיום יהודי-ערבי. בזמן הזה, "הנוער הציוני הרביזיוניסטי בפולין" נטל את השם מסדה, והודיע על ועידתו הראשונה בדצמבר 1929. ב-1933 נולדה הוצאת הספרים מסדה, שממנה תבקע לימים האנציקלופדיה העברית. אבל לא היא, אלא הוצאת שטיבל, פרסמה באותה השנה את המהדורה השלישית של יצחק למדן. במארס 1937 עלה על הקרקע קיבוץ מסדה, בעמק הירדן.

הכתיב מסדה נשאר נחלת הקיבוץ ונחלת המו"ל. הוא נעלם מן הדיון ההיסטורי והפוליטי, ואת מקומו תפס הכתיב המוכר מצדה. מה הניב את השינוי? אינני יודע. כתבו לי אם אתם יודעים.

נפוליאון בתשעה באב

מצדה התחילה להופיע בתכיפות בעיתונות העברית בתחילת שנות ה-40, בסמיכות זמנים לידיעות הראשונות על היקף ההשמדה של יהודי אירופה בידי הנאצים. הדיווח הראשון על עליית בני נוער לפסגת מצדה הופיע רק בדצמבר 1942, אם כי ההכרזה "שנית מצדה לא תיפול" (עם התוספת המחורזת, "נחרים כל משתמט ופורק עול") נשמעה במועצת הנוער העובד עוד במאי 1942.

בהתקדש תשעה באב תרצ"ז, יולי 1937, הודיע העיתון דבר על חוברת מיוחדת של הנוער העובד והלומד, המוקדשת לחורבן. "בחוברת", כתב העיתון, "נמסרה גם האגדה העממית על נפוליאון הראשון, שבעלותו למוסקבה נזדמן לעיירה יהודית נידחת ברוסיה, בעצם יום תשעה באב. כל עדת ישראל מכונסת בבית הכנסת, ושופכת לבה על חורבן בית המקדש, ונפוליאון, השומע את הבכי הקורע לב, שואל לפשר הבכי. כששמע כי היהודים בוכים על חורבן ארצם לפני אלפיים שנה, האיר המלך את פניו ואמר, "עם היודע לבכות על חורבן שלפני אלפיים שנה לא נחרב, ושוב ישוב לארצו".

"אלפיים שנה" היה מושג כמעט פואטי. הוא לא הוסב על תאריך מוגדר. יום השנה ה-2000 הקונקרטי היחיד שאני מוצא צוין באוניברסיטה העברית ב-1959. זה היה יום השנה ה-2000 למות קיקרו. באמת. איזו התגודדות נפלאה בראש מגדל שן.

אבל הזמן הממשי לימי הולדת ולימי זיכרון ממשמש ובא. לפי הידוע לי, לא צוין יום השנה ה-2000 למות הורדוס, אפילו לא בריקודים ספונטניים ברחובות. לא צוין גם יום השנה ה-2000 לתבוסה המדהימה של צבא רומא הקיסרית בידי שבטים גרמניים על גדות נהר הריין (בשנת 9 לספירה). הייתכן שהיה איזשהו קשר, אסוציאטיבי או מעשי, בין חיסול שניים מן הלגיונות המפוארים ביותר של רומא בידי ברברים ובין המרד הגדול של שנת 66?

הדרכים המצוינות והתחבורה הבטוחה הקלו זרימת חדשות בקיסרות. יודעי ספר יכלו לקרוא על הטבח ההוא בתוך עשר שנים (אם אינני טועה, הוא הוזכר בפעם הראשונה בשירי אובידיוס, ואובידיוס עצמו חי בגלות נידחת בים השחור). בעלי ברית יהודיים של רומא, למשל המלך אגריפס הראשון, היו בני בית בחצר הקיסר, והיו מצויים גם בפרשת הלגיונות וגם בפוליטיקה האימפריאלית. ליגיונרים מאירופה הוצבו ביהודה, וביניהם היו אל נכון גם ותיקי המלחמות בגרמניה.

אגריפס בכה

יוסף בן מתתיהו, פלאביוס, מספר ב"מלחמות היהודים" על נאום תוכחה אשר נשא המלך אגריפס השני, נינו של הורדוס. הוא אמנם לא מלך על יהודה, אבל השתתף בחייה, בייחוד בסמכותו למנות את הכוהן הגדול. נאומו מוכרח להיחשב לאחד המסמכים הפוליטיים המרשימים ביותר בדברי ימי היהודים. הוא הרביץ בשומעיו, אנשי ירושלים, היסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה ואסטרטגיה. הוא נתן להם רשימה ארוכה של עמים גדולים, חזקים, עשירים וגאים, אשר ויתרו על חירותם, והסכינו לשלטונה של רומא: היוונים של אתונה ושל ספרטה; הגרמנים עזי הנפש, הבנויים לתלפיות; הבריטים, שאפילו הים סביבם לא הצילם מרומא.

מאלף במיוחד הוא מה שאמר אגריפס על הגאלים, קודמיהם של הפראנקים בצרפת. הם לחמו שמונים שנה על חירותם. מצד מספריהם ועושר אדמתם, הם עצמם יכלו לשאוף לשלטון עולמי. אף על פי כן הם קיבלו עליהם לבסוף את עולה של רומא - והקיסרות לא הייתה זקוקה אלא ל-1,200 חייל כדי לאכוף את מרותה על הגאלים. והלוא המספר הזה קטן ממספר עריה של גאליה, הכריז אגריפס.

קשה לדעת מה מן המשא הזה הצליחו להבין שומעיו הפרובינציאליים של אגריפס. אפשר שהוא ידע כי הוא זורה את המלים לרוח. כאשר סיים את נאומו הארוך, אגריפס ואחותו ברניקה פרצו בבכי. על-פי פלאביוס, שהיה ידידו של אגריפס, הדמעות ריככו במקצת את לב שומעיו, אבל כאשר אגריפס ניסה להשיא להם עצות פוליטיות מיידיות, הם גירשוהו מירושלים בחמה שפוכה.

כל יום מביא מזכרת

הניו יורק טיימס מציין בשנים האלה 150 שנה למלחמת האזרחים האמריקאית (1865-1861) ביומן מלחמה (מומלץ, נקרא Disunion). זה לא קשה. יש עיתונים, יש יומנים, יש ארכיונים עשירים. קצת יותר קשה לציין באופן דומה 2000 שנה לאחת המאות האיומות ביותר בתולדות היהודים. אבל כמעט כל יום כזה מביא מזכרת ומלמד לקח. הלקחים יכולים להילמד על שורה של מישורים, גם מצד היהודים וגם מצד הרומאים. הפרובינציה הרומית של יהודה התחילה לצאת מכלל שליטה הרבה לפני שמורדי שנת 66 עלו על הדרך, אשר הובילה אותם אל ההתאבדות במצדה.

אפשר לשער שרוב היהודים היו מעדיפים את המשך השלום הרומאי, ה-Pax Romana, גם מפני שהם הבינו את חוסר הטעם במרד נגד רומא, וגם מפני שרוב בני האדם נוטים להתרגל ולהתכופף. אבל סיעה רדיקלית גררה אותם אל המרד הזה. קנאותה הייתה כל-כך קיצונית, עד שהיא לא חדלה להילחם באויביה הפנימיים גם כאשר צבאות רומא סגרו על ירושלים.

הדרך למרד הייתה סוגה בעוולות ובגילויי עיוורון ורשעות של השלטון הרומאי. גם ידידי רומא הבינו את האיום הנשקף מצד השלטון הזה, שבין סגולותיו היו ברוטליות, חוסר רגישות ושחיתות. גם מעצמה צבאית כול יכולה צריכה לנסות ולהעמיד את האוכלוסייה המקומית לצדה. השפלה חוזרת של הנכבשים, חזקה עליה שתחזק את הרדיקלים הקנאים. לא היה עניין משפיל יותר ומקומם יותר מן הציניות שנהג השלטון הרומאי ביחסים המידרדרים בין שתי הקבוצות האתניות העיקריות בערי הארץ, היהודים והיוונים. המוני יהודים נטבחו בערים יווניות, אפילו כאשר יצאו מגדרם להסתגל למשטר הרומאי ולהפגין את נאמנותם.

שנאת היוונים לא הוגבלה לארץ. הפוגרום הגדול ביותר של הזמן העתיק, באלכסנדריה של מצרים בשנת 38, עלה בחיי חמישים אלף יהודים. לא היה כמותו עד מסעי הצלב של המאה ה-11.

מי שזקוק לתזכורות על הסכנות הנובעות מעודף קרבה בין שכנים בעלי זהויות אתניות שונות מוזמן לקרוא גם את יוספוס פלאביוס וגם את פילון האלכסנדרוני. הם לא היו ממליצים על מדינה דו-לאומית.

מועמדים כשירי-הרצאה

המאה הראשונה ראויה לתוכנית לימודים, לסדרות טלוויזיה, לשחזורים ולמצעדים. המאה הראשונה היא מקור השראה, אבל גם מקור הזהרה. אולי היא אפילו ראויה לייצוג בכנסת, למשל מטעם רשימת מועמדים שתיקרא "אנטי 66", על-שם שנת המרד הגדול; או "רק לא 38", על-שם שנת הטבח היווני; או "אגריפס", על-שם נאום ההזהרה של אחרון ההרודיאנים.

היה פעם חבר בסנאט של ארצות הברית, רוברט ברד (Byrd), אשר כיהן שם חמישים שנה ויותר. הוא היה חובב הרפובליקה הרומאית, אשר ממנה שאלה ארצות הברית את מוסד הסנאט ואת שמו. הוא היה משוכנע שתולדות הרפובליקה מזמנות לקחים לבת דמותה המודרנית. הוא היה פותח אפוא מפעם לפעם את יום הדיונים בסנאט בהרצאה על רומא.

אינני יודע מי מחברי הכנסת הנוכחיים יוכל לשאת הרצאה שבועית על המאה הראשונה. אולי כדאי להציע לכל אחת מן המפלגות הפוליטיות להציב כשיר-הרצאה במקום ריאלי בבחירות הבאות, ובבחירות שאחריהן ואחרי-אחריהן, לפחות עד 2066. זה מן הימין יוכל להרצות על הדיכוי הרומאי, זה מן השמאל יוכל להרצות על סכנות הרדיקליות, הדתי יוכל להרצות על בית המקדש, הערבי יוכל להרצות על שכנות טובה.

מליאת הכנסת תהפוך לאקדמיה. זו אמנם תהיה הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, או לפחות 64 שנה.

יום עצמאות שמח.