סוף לפרשת קצב? נדחתה בקשתו לדיון נוסף ולהוספת ראיות

בכך הפך פסק דינו של קצב לחלוט, ואין עוד אפשרות לערער או להשיג עליו ■ העליון: "המקרה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים דיון נוסף בפסק הדין"

תמו ונשלמו ההליכים המשפטיים בעניינו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. זאת לאחר ששופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דחתה היום (א') את בקשתו של קצב לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בפסק דינו של העליון, שדחה את ערעורו על הרשעתו בשני מעשי אונס ועבירות מין נוספות, ועל גזר הדין של 7 שנות מאסר בפועל שקצב החל לרצות. בכך הפך פסק דינו של קצב לחלוט, ואין עוד כל אפשרות לערער או להשיג עליו.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע בדצמבר 2010 את קצב בכל העבירות שבהן הואשם בכתב האישום שהוגש נגדו במארס 2009, לאחר מסכת משפטית ארוכה של חקירת משטרה, החלטה על העמדה לדין בכפוף לשימוע, עסקת טיעון שאושרה בבג"ץ ולאחר מכן ביטולה על-ידי קצב עצמו וחידוש החקירה.

קצב הורשע בביצוע שני מעשי אונס במתלוננת א' ממשרד התיירות, וכן בשתי עבירות של הטרדה מינית כלפי המתלוננות ה' ו-ל' מבית הנשיא ובעבירות של מעשה מגונה ושיבוש מהלכי משפט שבוצעו אף הן כלפי ל'.

ברוב דעות גזרו שופטי המחוזי על קצב 7 שנות מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי לשתיים מהמתלוננות. בנובמבר 2011 דחה בית המשפט העליון פה-אחד את ערעורו של קצב על הכרעת הדין ועל גזר הדין מהמחוזי.

קצב ביקש דחיות רבות לצורך הגשת הבקשה לדיון נוסף, בין היתר בשל החלפת ייצוג ושכירתו של סנגור חדש, עו"ד יורם שפטל.

העתירה לדיון נוסף התמקדה בשני מעשי האונס שבהם הורשע. קצב תקף את החלטות הערכאות הקודמות לקבל כקבילות את עדויות השיטה שמסרו המתלוננות שתלונותיהן התיישנו, שאלת העדות הכבושה כביכול של א' ממשרד התיירות, טענות האליבי וההגנה מן הצדק.

בהמשך הגיש קצב גם בקשה להוסיף ראיות חדשות, שלטענתו מוכיחות כי האונס הראשון, בלשכתו בתל-אביב, לא יכול היה להתרחש.

השופטת חיות החליטה שלא להורות על קיום דיון נוסף, בין היתר מאחר שהליך זה "שמור למקרים נדירים ויוצאי דופן, על מנת שלא ליצור באמצעותו ערכאה נוספת במקום שהחוק לא יצר אותה. העובדה שפסק הדין נושא העתירה לדיון נוסף ניתן פה-אחד על-ידי שופטי ההרכב, יש לה משקל התומך בדחיית העתירה".

לדבריה, "המקרה הנוכחי אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים קיום דיון נוסף בפסק הדין. חלק מן הקביעות אינן מהוות הלכה כלל ואינן קביעות עקרוניות בעלות השלכות רוחב שהינן חדשות, קשות וחשובות".

באשר לעדויות השיטה, קובעת חיות כי אין בפסיקת בית המשפט העליון בפסק הדין שבערעור כל חידוש הלכתי, ובחלק מהמקרים מדובר "בקביעות אשר גם אם אין להן עקבות קודמים בפסיקה, אין בהן כל קושי או חשיבות ברמה אשר בגינה יש לראותן כבאות בקהל המקרים הנדירים, המיוחדים ויוצאי הדופן המצדיקים קיומו של דיון נוסף".

באשר לעדות הכבושה כביכול של א' ממשרד התיירות, קובעת חיות כי על טענותיו של קצב נוגעות למהימנותה של המתלוננת ולממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, ואין בכך כל הלכה חדשה. כך גם בנוגע לטענת האליבי של קצב.

חיות מוסיפה וקובעת כי גם בקביעות השיפוטיות בנוגע להגנה מן הצדק, והדיבור בשני קולות כביכול מצד הפרקליטות, לא ביקש בית המשפט לקבוע הלכה משפטית חדשה. "מדובר בקביעה שהגיונה בצידה באשר היא מבקשת למנוע מהנאשם את האפשרות לנצל את חזרתו מהסדר טיעון על מנת לטעון כי התביעה מנועה או מושתקת מלהעמידו לדין", כתבה.

באשר לטענת קצב ל"שפיטה בידי התקשורת", כתבה חיות כי "אווירה ציבורית עוינת לנאשם ואפילו 'שפיטה' בתקשורת טרם שהוכרע משפטו, אינה מקימה חשש כי לא ניתן יהיה לקיים בעניינו משפט הוגן, בהינתן העובדה כי הוא מנוהל ומוכרע על-ידי שופטים מקצועיים".

באשר לראיות הנוספות שהגיש קצב, קובעת חיות כי המסגרת המתאימה לבחינתן היא הליך של משפט חוזר - ולא בקשה לדיון נוסף. (דנ"פ 864/12).

צרו איתנו קשר *5988