עובדי רשות השידור: "אנחנו מסמנים את מה שיקרה לכולם"

1,580 עובדים יש כיום ברשות השידור, ועדיין לא ידוע כמה מהם ימשיכו לעבוד בתאגיד השידור הציבורי החדש - וכמה יפוטרו ■ "גלובס" מביא מונולוגים של ארבעה מהם

ענת דוידוב / צילום: שלומי יוסף
ענת דוידוב / צילום: שלומי יוסף

פחות מ-20 עובדים חתמו עד כה על טפסי הפרישה המוקדמת מרשות השידור. באוצר נשענים על הבטחת ההסתדרות כי עד לחודש אוקטובר יגיע מספר הפורשים ל-300, לאחר שמספר כפול מזה של מתעניינים מקרב העובדים הגיע לכנסים השונים, שנערכו על מנת לספק לעובדים מידע על התנאים המגיעים להם, אם יבחרו לפרוש עכשיו.

אלא שהעובדים לא באמת יודעים האם נכון להם לחתום או לא. מצד אחד, חתימה תבטיח פרישה, אך מה טומן בחובו העתיד שמחכה להם אחר-כך? ואם יישארו, מי מבטיח להם לא להיות מפוטרים כעבור ימים אחדים?

קרוב ל-1,580 עובדים היום ברשות השידור. על-פי הרפורמה, שנידונה במשך 5 שנים עד שנגנזה לפני כשנתיים, היו אמורים להישאר ברשות השידור 1,200 עובדים, כך שגל הפרישה המאולץ הנוכחי היה עשוי להספיק.

אלא שעל-פי ההערכות, רשות השידור החדשה שתקום, "תאגיד השידור הציבורי הישראלי", כפי שהוא צפוי להיקרא, לא תכלול מספר שיעלה על 800-900 עובדים בלבד.

על-פי החוק שנהגה בשנה שעבר בכנסת, רק 25% מכלל העובדים האלה יחויבו להיות מתוך הרשות החדשה. כלומר, 200-250 עובדים בלבד.

למרות הבטחה מהאוצר שהמספר יהיה גבוה משמעותית, תיקון החוק שיעלה היום (ב') לדיון בוועדה מיוחדת בכנסת מדבר על האפשרות שתינתן למנכ"ל הזמני של רשות השידור, אלדד קובלנץ, לשכור לעבודה כ-400 עובדים.

העובדים הנוכחיים של רשות השידור מבינים כי אותם 400 עובדים, כמחצית מבין עובדי הגוף החדש, היעיל והדינמי, יהיו אנשים אחרים שיובאו להחליף אותם. הם, שנתנו את מיטב שנותיהם לתחנות הרדיו ולערוצי הטלוויזיה, שייסדו את תעשיית התקשורת האלקטרונית הישראלית, יישלחו לדרכם. הנה כמה מהפנים והסיפורים שמאחורי המשבר ברשות השידור.

ענת דוידוב: "אנחנו מסמנים את מה שיקרה לכולם, למעט 'ישראל היום'"

מצב משפחתי: אמא לבן 19 ■ ותק ברשות השידור: 23 שנה ■ תפקיד: עורכת ומגישה בקול ישראל. מגישה את "צבע הכסף" ואת "יומן השבוע" ברשת ב'

"כרגע אני עובדת 7 ימים בשבוע - במשך 5 ימים מגישה את התוכנית הכלכלית, ויום נוסף את יומן השבוע. אנחנו בתקופה שלא זכורה לי כמוה, זו התחתית. אנחנו עובדים בתנאים לא אנושיים, גם בתל-אביב וגם בירושלים. באחרונה יצאו לפנסיה בבת אחת 12 טכנאי רדיו, והיום כל מי שקרוב לגיל הפרישה, ויכול לקחת את הכסף ולברוח עושה את זה, כי הוא מפחד שלא יצא עם כלום בסוף. אז לפחות לצאת עם פנסיית גישור או פיצויים. מי שלוקח פיצויים, לא יכול לחזור או לעזור, אפילו בהתנדבות.

"אנחנו עובדים במשורה, כל דקה באולפן ספורה, והמערכות השונות מתקוטטות עליה. אוכלים אחד את השני על חתיכת אולפן, כי אם לא תנצל את החלון שלך, לא תוכל לעשות שום דבר. סופרים את הדקות. כולם עובדים ומקליטים את החומרים הנדרשים ליומנים באולפן אחד עם תנאי תברואה איומים וסירחון איום.

"זה לא רק טכנאים. גם בכל הנוגע לכתבים, אנחנו במחסור עצום כבר המון זמן. אנחנו עובדים במינוס כוח-אדם, והמערכת לא מאפשרת לקבל כוח-אדם חדש. כל אחד שמצליח להפיק שידור החוצה זה נס. בפירוש. אלה אנשים שאוהבים את המקום, ואוהבים לשדר. כתבים עובדים כל השבוע 24/7.

"יש פה אנשים מצוינים ורדיו מצוין שקיבל רק באחרונה נתונים מצוינים בסקר ה-TGI. תוכניות הבוקר שלנו הן המואזנות ביותר, עם חשיפה למאות אלפים. אנחנו נמצאים ראשונים בכל מקום, ומדווחים באופן המיידי והטוב ביותר. הרשת אהודה, ואין סיבה לסגור אותה, צריך לשמור את המומנטום של ההצלחה, ושקול ישראל תהיה השופר של השידור הציבורי.

"המשבר החמור הזה לא הופך אותנו חלשים. אני בכלל נמנעת ממגע עם פוליטיקאים. כל אחד מאיתנו יודע ומכיר ויכול לנצל את קשריו, אבל אנחנו לא עושים את זה. אני אדם ענייני ונקי. זה לא נוגע אליי. אבל הציבור צריך להבין שהתקשורת בכלל במצב לא טוב. אנחנו באיזו שהוא מקום לפיד, שהולך ומסמן לאנשי ערוץ 10 וערוץ 2 את מה שיהיה בתקשורת כולה, מה שיקרה לכולם. כולם, למעט 'ישראל היום'".

ענת דוידוב / צילום: שלומי יוסף
 ענת דוידוב / צילום: שלומי יוסף

מירית הושמנד-מטרני: "נהיה העובדים היחידים שנלך בגלל התדמית"

גיל: 41 ■ מצב משפחתי: נשואה+3 ■ ותק ברשות השידור: 15 שנה ■ תפקיד: עורכת של התוכניות "סדר יום" עם קרן נויבך ו"גאון ברדיו" עם יהורם גאון

"זו תקופה של חוסר-ודאות. המחשבה שבכל יום אתה עלול ללכת הביתה, מקשה על ההתנהלות היומיומית. אנחנו מנסות להמשיך לעשות את התוכנית בצורה הטובה ביותר. אבל אי-אפשר להתנער מהחשש הזה, מהעובדה שהחרב מונחת על צווארנו, תוך כדי הידיעה שזה כל-כך לא מוצדק. תוכנית עתירת רייטינג, ובכל זאת אתה הולך הביתה. יש פה אוקסימרון.

"מה שהכי מלחיץ אותי זה שבתאגיד החדש לא יהיה לנו החופש העיתונאי שיש לנו היום. אני חוששת שבתאגיד החדש יהיו עובדים מוחלשים כמו עובדי קבלן, ללא זכויות, עובדים שחוששים למעמדם. כל זה יביא לעיתונאים חלשים ומפוחדים, שלא יוכלו לפעול במרחב של חופש העיתונאי מוחלט. בתזכיר הזה אין שום מנגנוני בקרה על המנכ"ל הזמני, כמו הדירקטוריון שעדיין לא מונה.

"אנחנו קורבנות של משולש ברמודה, שמורכב מפקידי אוצר שחומדים את הנדל"ן שלנו, של פוליטיקאים תאבי שליטה, ופוליטיקאים פופוליסטים שביטלו את האגרה כדי להשיג נקודות בקרב ציבור. במהלך השנים עשו לנו דמוניזציה, ולמעשה אנחנו נהיה העובדים היחידים שנלך בגלל התדמית שלנו ולא בגלל שלא עשינו או לא שירתנו את הציבור כהלכה. רוב האנשים שאני מדברת איתם לא מבינים שכשאומרים רשות השידור, זה כולל גם את רשת ב', רשת ג' ו-88. אנשים מזדעזעים, כשאנחנו מסבירים שזה כולל גם את קול ישראל. לנו לא נותר לנו אלא לדבר ללב הפוליטיקאים.

"אני אישית מצויה בקונפליקט גדול. אני מתה על העבודה שלי, הייתי רוצה לעשות עד הפנסיה את מה שאני עושה היום. מצד שני, יש לי הבנה שאין עתיד גדול למקצוע העיתונות. עוד 10-20 שנה, אני לא בטוחה שתהיה עיתונות מהסוג שאנחנו עושות היום, אז אני מתלבטת האם לעשות הסבה מקצועית, או להתעקש להמשיך. אני לא רואה את עצמי קמה כל בוקר ב-4 בבוקר, בשביל אף עבודה אחרת".

מירית הושמנד מטרני / צילום: שלומי יוסף
 מירית הושמנד מטרני / צילום: שלומי יוסף

טלי אלוני: "זו חוצפה להוציא אותנו ולהביא אחרים"

גיל: 53 ■ מצב משפחתי: גרושה+2 ■ ותק ברשות השידור: 27 שנה ■ תפקיד: צלמת שטח

"במשך שנים היו כל מיני שמועות שריחפו. פתאום, לפני שנה, זה נהיה ממשי - סוגרים את רשות השידור. אני עוד לא יודעת מה זה אומר לגביי. יכולים להיות כל מיני תסריטים. אני משתדלת להיות אופטימית וחזקה, כי אין לי אפשרות ליפול. אני זוכרת שבשנת 1991 הטלוויזיה עברה מפילם לווידיאו. הייתי אז עוזרת צלם, ובמסגרת הרה-ארגון במשך שנה הייתי ללא עבודה. זה היה המשבר הכי גדול בחיים שלי. אני אעשה כל שביכולתי לא להגיע שוב למצב הנפשי שבו הייתי אז. זה מהפך דרמטי בחיים.

"כולנו עובדים בצורת העסקה כזו, שהבסיס שלנו הוא מאוד נמוך, ואנחנו בנויים מבועה של שעות נוספות וכוננויות, שבלעדיהן אנחנו ממש לא רחוקים משכר מינימום. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חולה או לקחת חופש, כי זה לא משתלם, והכי גרוע זה בפנסיה. הפנסיה שלנו היא מאוד נמוכה וזו תחלואה של חלק גדול מהמשק.

"אני לא רוצה לבחור לפרוש, כי אני אקבל פנסיית גישור מאוד נמוכה, שאני בחיים לא אסתדר אתה. יש לי ילדה לקוית למידה והיא צריכה הרבה שיעורים פרטיים יקרים, שרק בזכותם היא ממשיכה ללמוד בבית ספר רגיל. איך אני אעמוד בסכומים האלה?. שלא תהיה אי-הבנה - אם אני אצטרך למצוא עבודה, גם בגיל 53, אני אהפוך עולמות כדי לעשות את זה. בגלל זה אני צלמת טובה, כי אני הופכת את העולם לקבל את התמונה שאני צריכה.

"אנחנו, הצלמים, עובדים במשמרות בנות 10 שעות. במהלך כל משמרת עושים אתנו מה שרוצים, ואם צריך אני עובדת מעבר לשעות. אני שייכת למערכת הצפונית ואחת התקופות הכי קשות הייתה במלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שנסעתי מטבעון למערכת, פחדתי שייפול עליי טיל. הייתי בנפילה הרצינית בתחנת הרכבת, שם הייתה לי התמוטטות רצינית, והחברים שלי עבדו בצורה מוטרפת תחת אש.

"לאנשים כאלה מגיע שיתייחסו אליהם ככה? הפנייה שלי היא לכל הקברניטים שמתכננים את המהלך הגרנדיוזי הזה: אי-אפשר להשאיר מאחור אנשים שצברו אינספור שעות של עשייה דוקומנטרית, עיתונאית וחדשותית, מצלמים חלקי גוף כרותים בפיגועים, מצלמים מקרי רצח, רצים על ג'בלאות; ביום שבו הצביעו לסגור את רשות השידור, אני טיפסתי על קומנדקר וצילמתי בהלוויית שון כרמלי ז"ל. זה אני וכל חבריי. זו חוצפה להוציא אותנו ולהביא אחרים.

"כולנו מרגישים שההסתדרות מכרה אותנו. כשהיא רוצה היא יכולה להפוך עולמות, כמו שעשתה למען אנשי הקבלן. אבל אנחנו לא סקסיים, אותנו אף אחד לא אוהב. עשו אותנו לא אנושיים".

טלי אלוני / צילום: אוריה תדמור
 טלי אלוני / צילום: אוריה תדמור

ג'לאל מוסא: "מדברים על פיצויים מוגדלים. לא דובים ולא יער"

גיל: 38 ■ מצב משפחתי: נשוי+3 ■ ותק ברשות השידור: 15 שנה ■ תפקיד: מהנדס רשתות, אחראי על השרתים והסיסטם

"אני נמצא ברשות השידור כל החיים הבוגרים שלי. הגעתי לכאן בגיל 23, ואחרי 7 שנים קיבלתי הצעה מחברת היי-טק לבוא ולעבוד בשירותה; חברה אמריקאית, עם תנאים נהדרים, שבנוסף לכל גם ישבה בתל-חי וקיצרה לי משמעותית את הנסיעה בכל בוקר. אבל לא עברו 4 חודשים, והמנהלים של רשות השידור שכנעו אותי לחזור. הם אמרו לי שאני נחוץ לארגון, ושיהיה לי ביטחון תעסוקתי בשירות הציבורי. החלטתי לחזור.

"תמיד ראיתי במקום חממה טכנולוגית. המחלקה שלנו מונה 22 איש, שמפתחים ומתכנתים את המערכות בעצמם - גם את התשתית וגם הסיסטם - ואנחנו אוהבים את המקום ואת האנשים. השקעתי את חיי במקום הזה. הילדים שלי גדלו ולא ראיתי אותם. הבת שלי רואה אותי יוצא בכל יום יוצא בשש בבוקר וחוזר באחת עשרה בלילה; היא רואה שמזעיקים אותי באמצע יום ההולדת שלה לטפל בראוטר סורר. רשות השידור היא הבית שלי.

"אני שואל מדם לבי, מה אני אמור להרגיש כאשר מגיל 23 אני פה, ופתאום בהינף-יד אני שומע שכולנו נזרקים לרחוב? בלי לברור ובלי להתחשב, לא התעניינו ולא שאלו. מדברים על פיצויים מוגדלים. לא דובים ולא יער. אומרים שנקבל מיליון שקל - עם החישוב שעשו לי, אני לא מתקרב אפילו ל-300 אלף שקל. ולמרות שאני בן 38, בהיי-טק זה כבר לא נחשב גיל צעיר. הם מעדיפים בוגרי 8200 שיוצאים מהצבא.

"מיוני בשנה שעברה, אז עבר החוק, אני חי באוויר. אני לא יכול לחפש עבודה, כי אם אצא לא אקבל מענק פרישה, לא אקבל כלום. אני בן ערובה, אני לא יכול לתכנן את ההוצאות שלי, את העתיד שלי. ועכשיו, פתאום משנים את החוק, ומאריכים בעוד חצי שנה, כשאף אחד לא אומר לנו מה צפוי. מילא היו אומרים לי שאני בוודאות לא אהיה בשידור הציבורי החדש, אבל גם זה לא אומרים לי.

"כאבא, אני צריך לבוא הביתה ולהביא את האנרגיות החיוביות לילדים שלי, ואני לא יכול. כל השנה האחרונה אני מדוכא, ועובד במקום שבו כולם מדוכאים. אי-אפשר להתנתק מזה. אני איש טכני, אני לא מחובר להנהלות, ולא מכיר פוליטיקות פנימיות. אני רוצה להתפרנס בכבוד. אני מרגיש מאוכזב ונבגד".

ג'לאל מוסא / צילום: אוריה תדמור
 ג'לאל מוסא / צילום: אוריה תדמור

צרו איתנו קשר *5988