בסך-הכול דאע"ש

איך יכול להיות שהמעצמות אינן מצליחות להביס את החליפות האסלאמית של דאע"ש?

דאע"ש / צלם: רויטרס
דאע"ש / צלם: רויטרס

"מלחמת הבורים" פרצה באוקטובר 1899. האימפריה הבריטית נלחמה במתיישבים הבורים בדרום-אפריקה כדי להשתלט על שטחי הבורים ועל אוצרות הטבע שלהם וגם ליצור רצף טריטוריאלי לאורך יבשת אפריקה. זו הייתה המלחמה האחרונה של המאה ה-19, הראשונה של המאה ה-20. כמה עשרות-אלפי לוחמים בורים, נגד עוצמת האימפריה הבריטית. בשלבים הראשונים היה מצור בורי על ערים, היו קרבות של צבא מול צבא, עם חיל פרשים, תותחים, לפי הספר.

אבל הבריטים יכלו להזרים צבא דרך הנמלים שהחזיקו בהם, מכל קצות האימפריה - קרוב לחצי מיליון חיילים, ובכוח העדיפות המספרית, הכלכלית, הארגונית, הם החלו לכבוש את שטחי שני המחוזות הבוריים. במרץ 1900 נכבשה בירת הבורים בלומפונטיין, ובסוף מאי-תחילת יוני באותה שנה, נפלו פרטוריה ויוהנסבורג. הבריטים כבשו, פיזית, את כל השטח של האויב. המלחמה הסתיימה.

לא בדיוק. כי הבורים יצאו ללוחמת גרילה. קבוצות ציד חמושות -קומנדו בהולנדית - פשטו על מסילות הברזל, קווי הטלגרף, על יחידות בריטיות פזורות. מפקד הצבא הבריטי, קיצ'נר, סיים את המלחמה רק בשימוש בשיטות "אדמה חרוכה", והשמת כל האוכלוסייה האזרחית הבורית, נשים וילדים, במחנות שהאנגלים קראו להם "מחנות ריכוז". מצלצל מוכר? רשמית, המלחמה הסתיימה רק שנתיים אחרי שהסתיימה לכאורה.

והיום עולה השאלה, הלגיטימית, כיצד המעצמות - ארצות-הברית ורוסיה במיוחד, עם בריטניה, צרפת ועוד - אלה שהביסו את גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, שניים מהצבאות הטובים בהיסטוריה, כיצד המעצמות האלה אינן מצליחות להביס את החליפות האסלאמית של דאע"ש? כמה עשרות-אלפי לוחמים, בלי חיל אוויר, בלי חיל ים, בלי נשק כבד משמעותי? איך?

לכך יש כמה תשובות. ראשית, נושא הגרילה, ונושא הטרור - והשניים אינם זהים. להיטלר ולגנרל היפני טוג'ו היו בזמן מלחמת העולם השנייה כתובות מוגדרות. המלחמה הייתה מלחמה עם מפלצתיות וברבריות מטורפות - אבל עם מסורת צבאית שבה שטח שנכבש וטוהר נשלט על-ידי הכובש, שהתארגן והמשיך הלאה. כך הרייך הגרמני השתלט על שטחים, וכך הקואליציה סגרה עליו צעד אחר צעד עד ברלין. עם הנפת הדגל על הרייכסטאג וכניעת דניץ הנאצי-הגרמני, הסתיימה המלחמה באירופה. עם כניעת הקיסר ביפן - המלחמה תמה.

אלא שהיום אנו בעידן אחר. ומאז מלחמת וייטנאם, מאז מלחמת אפגנגיסטאן, ויש עוד כמה מלחמות גרילה, המלחמות השתנו. הפרמטר לניצחון השתנה לרעת בעל העוצמה. אנקדוטה מפורסמת מספרת שבשיחות השלום בוייטנאם, אמר גנרל אמריקני מתוסכל לעמיתו הצפון-וייטנאמי: "אתה יודע, מעולם לא ניצחתם אותנו בקרב הוגן, פנים אל פנים" (מובן שזה הוגן יותר לאמריקנים בעלי עוצמת האש, אבל זה מעבר לנושא), והוייטנאמי ענה לו "זה נכון, אבל זה גם לא רלבנטי".

פעם אחרי פעם צעדו צבא אמריקני וצבא סובייטי, ויש נוספים, לתוך מדינה, ניצחו בקלות מביכה כמעט - זוכרים את אפגניסטאן 2001, זוכרים את עיראק 2003? - כדי להתחיל לשקוע בבוץ עמוק וכואב.

באופן פרדוקסלי, נראה כי מלחמה קונבנציונאלית נגד אויב חזק, קלה הרבה יותר מגרילה נגד מיליציה קנאית וחלשה לכאורה. כלי-הנשק המודרניים גם משווים את הכוחות. שימוש בצלפים מעקר את עוצמת האש של הפולשים. ובהקשר זה, איני רואה את רשימת הצבאות הנלהבים לצאת לסוריה ולעיראק, כדי למגר את דאע"ש. גם אין התלהבות בפנטגון. וכן, אין גם התלהבות בקרמלין. ובסופו של דבר, אתה צריך כוחות על הקרקע כדי למגר אויב.

היחידים המוכנים להילחם נגד דאע"ש הם משטר אסד הקורס שחייליו מבועתים ובצדק מהאויב הנורא; חיזבאללה ואיראן השולחים כוחות, קבוצות סוניות מתונות וקיצוניות הלוחמות נגד דאע"ש ונגד אסד במקביל, והכוחות הכורדים שלהם אין ברירה. כמובן, יש מתחים אדירים וקרבות בין הקואליציה הזו, שאינה מתואמת בינה לבין עצמה.

וכל ההבטחות על הרס דאע"ש באמצעות מערכה אווירית לבדה לא התקיימו. נכון, צבא סדיר חלש אפשר להרוס מהאוויר. כך קרה בשתי מלחמות עיראק. אבל אחר-כך מגיע תור השליטה על השטח, ואז מתברר שכמו במלחמת הבורים, המלחמה אחרי המלחמה הסדירה, היא המסובכת.

המלחמה על צירי תנועה נגד אויב היודע להרכיב ולהטמין מטעני-צד, למלכד בתים, להשתמש בנשים ובילדים כמגינים אנושיים וכמחבלים מתאבדים. ולצורת מלחמה כזו הקואליציה המערבית אינה בנויה. לא היסטורית, לא נפשית. וכך, צרפת שולחת במהלומה אווירית, עשרה מטוסים המטילים 20 פצצות. המבצע הצבאי הגדול ביותר שלה בעשרות השנים האחרונות. וואו!

רוסיה, כדרכה הברוטלית המסורתית מתחילה ב"הפצצות שטיח". כלומר, הרס וגם הרג המוניים. זו לא דרך המערב. וטוב שכך. אבל אם נהיה ציניים ואכזריים לרגע, זה ודאי יותר יעיל.

ועוד דבר בהקשר זה, הפעם לגבי פעילות דאע"ש ותומכיהם באירופה גופא, לטובת נותני העצות בישראל: בשנות ה-70 וה-80 פעלו באירופה קבוצות גרילה אורבנית. בלא אימון בנשק, בלא מטעני-צד, עם נחישות אידיאולוגית רצחנית. מדובר בסטודנטים מהשמאל הרדיקלי, שהקצינו והחליטו להכות את הממסד הבורגני השבע.

הם ביצעו כמה רציחות וחטיפות פזורות. בגרמניה זה היה הצבא האדום, המכונה גם כנופיית באדר-מיינהוף; באיטליה הבריגדות האדומות. בכל ארגון היו חברים במקרה הטוב כמה עשרות בני-אדם, כולל סייענים. הם שיגעו את אירופה והעולם במשך קרוב ל-20 שנה. אבל הם לא מתחילים להתקרב לדאע"ש בשנאה, ביכולות, במספר החברים, האוהדים, התמיכה באירופה עצמה, שלא לדבר על העולם האסלאמי.

והעולם עצמו השתנה. הטכנולוגיה למשל, הנגישות לכל מידע - כיצד להרכיב פצצה כימית, נמצא במרחק הקשה על המקלדת. האינטרנט, הרשת האפלה, טכנולוגיות הצפנה, העברות כספים בביטקוין. העולם מורכב, מסובך, וכל דבר שהאדם המציא לבסוף הוא גם משתמש בו לרעה.

הטכנולוגיה המודרנית, הפתיחות הדמוקרטית, המידע האין-סופי, השליטה בטכניקות עריכה וצילום, והידיעה איזה צילום, איזה אימג' יעורר את המאמינים, יזרע טרור בקרב האחרים - כולם זמינים לכול. והעולם החדש הזה משרת את הרעים לא פחות, בעצם הרבה יותר מאשר את הטובים.

מלחמת העולם השנייה על כל נוראותיה הייתה מלחמה נוסח המאה ה-19, עם תוספת ברבריות מודרנית. המלחמה בדאע"ש היא מלחמה של המאה ה-21, ואיש במערב, כרגע לפחות, אינו מעוניין להילחם אותה עד תום, עם כל המשמעות, עם כל הקורבנות.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1

צרו איתנו קשר *5988