"יש כאן חוסר פרגון לפרנסה, כאילו מי שמרוויח עושה עליך קופה"

עו"ד עופר שפירא, המתמחה בפירוקים ובכינוסים של חברות בקשיים, בשיחה עם "גלובס": "שכר-הטרחה למפרקים הוא על עבודה ממושכת ומאומצת. לא קרה שנהניתי משכר-טרחה פנטסטי כזה כמו שעולה לכותרות"

עו”ד עופר שפירא / צילום: יונתן בלום
עו”ד עופר שפירא / צילום: יונתן בלום

"אל תחום חדלות הפירעון הגעתי לגמרי במקרה. התחום הכלכלי מאוד משך אותי, ולשמחתי, יד המקרה הובילה אותי למשרד עורכי הדין קנטור-אלחנני" - כך מספר עו"ד עופר שפירא, המתמחה בפירוקים ובכינוסים של חברות בקשיים, בשיחה עם "גלובס".

לדבריו, "ביום הראשון שלי שם, ישראל קנטור הכניס אותי, לא פחות ולא יותר, לתיק ויסות מניות הבנקים. זה אחד מהתיקים הכלכליים הכי גדולים שהיו בישראל, לא רק אז אלא עד היום. תיק מאוד-מאוד כבד, שנכנסתי אליו לעומק. הוא הצריך ידע משמעותי בכל מיני סוגיות כלכליות וחשבונאיות, וזה היה ממש בית-ספר עבורי, כשהוא מלווה בדרמה משמעותית ביותר. במשרד הזה למדתי על התחומים הכלכליים-משפטיים ועל תחום חדלות הפירעון.

"ישראל קנטור היה מורי ורבי. הגעתי למשרד קנטור ישר מהאוניברסיטה, ילד שלא יודע הרבה מהחיים שלו, ויצאתי משם עורך דין דעתן. קנטור הוא דמות מעצבת בחיי. הרגשתי כמו בן שלו.

"עבדתי שם 8 שנים נהדרות, אבל גם ילדים צריכים לצאת החוצה, והרגשתי באיזשהו שלב שאני יכול להתפתח יותר טוב מחוץ לקן, אז הלכתי להקים מחלקה לטיפול בחברות בקשיים במשרד עורכי הדין צלרמאיר-פילוסוף. הייתי שם 7 שנים, ושוב הייתה לי תחושה שאני יכול לעשות יותר טוב בחוץ.

"הגעתי גם לתובנה שהתחום של חדלות פירעון הוא תחום שאין לו סינרגיה עם משרדים גדולים, במובן זה שהנוכחות במשרד גדול לא מסייעת, אלא רק פוגמת. היא יוצרת ניגודי עניינים שלא רציתי אותם. למשל, הייתי מנוע מלקחת תיקים שקשורים בצדדים אחרים במשרד.

"הצוות של חדלות פירעון לא רוצה להיות חשוף ללחצים של משרד גדול, ובמשרדים הגדולים יש הרבה לחצים, שהם מאוד-מאוד לא בריאים. אם כי נכון שמי שמוביל את האירוע של קריסת החברה או הבראתה הוא איש בלתי תלוי, והוא לא מחובר לטייקונים. על הרקע הזה יצאתי לעצמאות והקמתי את המשרד שלי".

המשבר וחדר הלידה

לדברי שפירא, "אחד התיקים שהיוו צומת דרכים עבורי הוא התיק שבו התמניתי לכונס נכסים של לבידי אשקלון בשנת 2000. זה היה מפגש בין הרבה מאוד סוגיות אנושיות שקשורות לעובדים ולעתיד שלהם, לבין עניינים שקשורים לפוליטיקה של הסתדרות מול בנקים וציבור מול בעלי הון. מאוד התחברתי לאירועים, ועשינו הרבה מאוד ניסיונות להפעיל את המפעל בכל מיני צורות. אך לצערי הרב זה לא הצליח, ההפעלה לא יצאה לפועל. זה כאב לי ברמה האישית.

"הרגשתי מאוד מזוהה עם העובדים. צו הכינוס ניתן ב-27 ביוני, וב-3 ביולי נולד הבן שלי. היינו בחדר לידה, ואני יצאתי החוצה במהלך הלידה לדבר עם ראש ועד העובדים. לא בגלל שאני חייב. זה משהו שהיה חשוב לי. אף אחד לא הסתכל עליי ואמר לי 'אתה חייב לעבוד עכשיו'. הרגשתי שאני מעוניין למצוא פתרון לאנשים האלה, שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים.

"כל הזמן הסתכלתי דרך אבני הסיליקט השקופות לעבר חדר הלידה, אל אשתי, לראות שאני לא מפספס. אבל הייתי שם גם בשביל העובדים, עניתי להם בטלפון, כי לא הרגשתי שאני בן אדם שבא לעבודה והולך הביתה בסוף היום, נכנסתי לתוך האירוע עצמו וחוויתי אותו. הצד האנושי נגע בי.

"האמת היא שגם היום, בכל תיק חדש, אני מנסה לראות קודם כול את הצד האנושי. זה הצד שהכי מעניין אותי בכל האירועים האלה. הרצונות של האנשים, התוכניות שלהם, המאוויים שלהם - וגם הדברים היותר קטנים, זה שהעובד רוצה את הפרנסה שלו, שיש לו ילדים לפרנס, והוא רוצה לחזור הביתה בכבוד.

"הענף הזה דומה קצת לרפואה דחופה. זה כמו חדר מיון. מגיעים אליך דברים כשהם כבר במצב מקולקל, וכשאתה מצליח לתקן, אין סיפוק גדול מזה. זה לתקן לאנשים את החיים. לא רק את מקום העבודה".

חוכמה בדיעבד

"תהליך נפילה של חברות זה תהליך אבולוציוני", אומר שפירא, "הוא מתבקש בכלכלה. הטוב יותר שורד. יש הרבה מאוד מקרים שאפשר למצוא כשלים מאוד משמעותיים בחברה שהיא מצליחה, אבל לא נשמע על זה כל עוד ההצלחה קיימת.

"צריך לקחת בחשבון שעשיית עסקים דורשת לקיחת סיכונים. יש כאלה שהם יותר רודפי סיכונים וייקחו סיכונים יותר גדולים, ויש כאלה שהם שונאי סיכונים וייקחו סיכונים יותר נמוכים - וכל אחד שם את עצמו על הסקאלה לפי ראות עיניו.

"אני מצאתי - וזה מחקר 'אנתרופולוגי' שלי בלבד - שמה שמאפיין את כל מי שהיה מכונה עד לאחרונה 'טייקונים', לעומת יתר בני אנוש, זו היכולת שלהם לקחת בשלווה סיכונים משמעותיים.

"זו לא נקודה שצריך לקחת אותה בהכרח כנקודת חולשה, כי במובן רב היא נקודה של חוזק. כשיצחק תשובה קנה את חברת דלק, הוא לא קנה את זה בכסף שהיה לו מהבית. הוא לקח אשראי, ובמשך הזמן הוא הצליח לפרוע את האשראי במסגרת עסקים שונים. באותה מידה, עם פיתולים אחרים בעלילה, יכול היה להיות מצב שהוא לא היה מצליח להחזיר את האשראי, ואז מישהו היה אומר, ריבונו של עולם, מי נתן לו אשראי כל-כך גדול.

"כולם חכמים בדיעבד. לאנשים יש נטייה לומר, 'אם הייתי עושה ככה, אז הייתי יכול להיות ככה וככה', אבל זה לא נכון. העובדה היא שאנשים שהגיעו למקומות מובילים מבחינת העסקים שלהם, הם בדרך-כלל אנשים שלקחו סיכונים גבוהים. לא בהכרח סיכונים על עצמם, לפעמים זה סיכונים על השוק, לפעמים זה סיכונים על החברה שהם היו בראשה, אבל הם לקחו סיכונים.

"חלק מהסיכונים יכולים להיראות לבן אדם רגיל כסיכונים בלתי סבירים, ומטבע הדברים הרבה אנשים לא היו ישנים בלילה אם היה להם אשראי של מיליארד שקל. אבל מי שיכול לישון טוב בלילה כשזה על הראש שלו, הוא הפוטנציאל הכי גדול להצלחה".

לדברי שפירא, "צריך להפריד בין הרצון הטבעי של אנשי עסקים להתפתח, רצון שמאוד תורם לכלכלה, לבין הצורך של השוק לרסן את הסיכון, כך שהסיכון שאתה לוקח הוא יהיה בעיקר על עצמך. הריסון צריך להיות על-ידי השוק. צריך להגיד, 'תקשיב, הבנו אתה תותח-על, אבל בשביל העסק הזה, חצי מיליארד שקל זה מינוף גדול מדי'.

"פה היה כשל מסוים. מה שהתגלה בשנים האחרונות זה שכמה וכמה קבוצות קיבלו מהשוק אשראי, תרתי-משמע - גם אשראי כספי, אבל גם קרדיט מוגזם בנוגע ליכולות שלהם - ולכן כשבאים בטענה ואומרים שהטייקונים או בעלי ההון נכשלו, צריך לקחת את זה בקונטקסט.

"הקונטקסט הוא שיש שוק שמציע לך כסף לעשות איתו השקעות, והשוק מאמין בך, וכותבים עליך הרבה פעמים שאתה 'קוסם', ושאתה יודע לייצר משהו מדהים מ-2 מיליארד שקל - ואז אתה מתחיל להאמין בזה, שאולי אתה באמת קוסם. אז גם המשקיעים בשוק בישראל, שלא תמיד קוראים בצורה נכונה את המפה, צריכים לקחת אחריות".

לדבריו, "יש אלמנט של עדר במדינת ישראל. הדבר נכון גם לאנשים פרטיים וגם לגופים מוסדיים. לא כולם, אבל חלקם. לחלק מהגופים המוסדיים נוח לראות את עצמם ביחד עם העדר, גם אם השוק עולה, וגם אם השוק יורד. בניתוח בדיעבד של האירועים כשהתבצעה ההשקעה, רואים שבהרבה מאוד אירועים נוהרים או מגיעים להשקעות כמה וכמה גופים, ולא תמיד כל אחד ישב ועשה את כל הניתוח האמיתי הנדרש לכך, אלא רק בשל עצם העובדה שכולם הולכים, גם אתה הולך.

"והשוק לא לומד. יש עכשיו גיוסים של חברות נדל"ן אמריקאיות בישראל. מגיעים לשוק אנשים וכמו קוסמים עושים אותו דבר בדיוק. הם מגייסים פה המון כסף. באים מתווכים ומביאים לפה תאגידים שהתאגדו באיי הבתולה, או בכל מיני מקומות כאלה, שמבחינה משפטית אין לך אפשרות אמיתית להגיע לקצה הפירמידה.

"אם הכול יצליח, לא ישמעו על החברות הללו, אבל אם משהו ייכשל, מישהו ישאל בעוד שנה-שנתיים 'מה פתאום נתנו להם כסף'. אם תהיה נפילה בשוק האמריקאי, המקום של המשקיעים הישראליים יהיה עוד יותר נחות ממה שהם היו בו כשהם השקיעו בדור הקודם בחברות במזרח אירופה, שנפלו".

שכר-טרחה למפרקים

"בישראל יש חוסר פרגון, באופן כללי, לפרנסה של אנשים", טוען שפירא. "יש איזו נטייה ישראלית להרגיש שמי שמרוויח, אולי עושה עליך קופה.

"תחום חדלות הפירעון הוא היחיד שיש בו תקנות לגבי שכר-טרחה, והוא נקבע על-ידי בית המשפט. המשרד שלי מקבל שכר בדרך-כלל בדיעבד, על-פי החלטה של בית משפט.

"באירועים מסוימים, ההחלטה של בית המשפט נראית מהצד למישהו שלא מעורב בעניין, כהחלטה שמעניקה לבעלי התפקיד סכום גדול, ולפעמים גם אני חושב שהשכר מוגזם. אבל מדובר במקרים קונקרטיים, בודדים. כל שאר הזמן נושא שכר-הטרחה של המפרקים לא ראוי לביקורת. בכל מקרה, הביקורת היא על החלטה שיפוטית, היא לא ביקורת על עורכי הדין.

"בעיניי, אין כאן כשל שצריך לפתור. השכר שנפסק, במיוחד בתיקים של הבראת חברות, משולם על עבודה ממושכת ומאומצת, טיפול של צוות מהמשרד בהרבה מאוד נכסים במשך הרבה מאוד זמן. תחשבו כמה עולה הפעלת משרד, העסקת אנשים בכירים, משכורות לאנשים.

"בכל מקרה, אני יכול להעיד על עצמי שבכל השנים שאני בתחום מעולם לא קרה שנהניתי משכר-טרחה פנטסטי כזה כמו שהרבה פעמים עולה לכותרות".

- מה לא יודעים עליך?

"בגיל 40 פלוס התחלתי לצפות בכדורגל וללכת למשחקים. הבן הקטן שלי הביא לפה משהו שלא היה בבית מעולם - כדורגל. עד לאחרונה לא ידעתי מה זה כדורגל. גידלתי שני בנים גדולים שלא ראו כדורגל אפילו בתמונה, ופתאום הבן הקטן נכנס לעניין הזה, והכניס גם אותי.

"פתאום אני מוצא את עצמי במגרשי כדורגל. אנחנו הולכים למשחקים של מכבי תל-אביב וצופים במשחקים בטלוויזיה. אני לא אגיד שאני אוהד כדורגל, אבל בזכות הבונדינג לבן שלי אני לומד. אנשים שמכירים אותי הרבה שנים ושומעים את זה, לא מאמינים למשמע אוזניהם".

- מה היית עושה אם לא היית עורך דין?

"הייתי איש עסקים. אני חצי עושה את זה עכשיו במסגרת עבודתי, וזה מאוד-מאוד מדבר אליי".

עו"ד עופר שפירא

■ אישי: עו"ד עופר שפירא (47), נולד ומתגורר בתל-אביב. נשוי לענת, עורכת דין ומנהלת השמה במקצועה, אב ל-3 בנים.

■ מקצועי: שותף-מייסד של משרד עורכי הדין שפירא, משרד בוטיק המתמחה בפירוקים ובכינוסים של חברות בקשיים וכן בנדל"ן ובליטיגציה. המשרד מדורג בדירוגים המשפטיים כאחד המובילים בישראל בהסדרי חוב, בכינוסים ובפירוקים.

■ חברות בטיפולו: שימש ככונס הנכסים של לידקום, חברות בקבוצת קמן, פוריס טלקום, מוליכי תבל, עצמון, לבידי אשקלון, וכן טיפל בהסדרי החוב ובהליכים אחרים בחברות אלביט הדמיה, ארזים, אנגל אירופה, אגרקסקו, בית-חולים הדסה, אמפל, מרקסטון, סיביל ג'רמני, המשביר לצרכן, קורקס, נידר, גילאון, סינרג'י ועוד.

*** הריאיון המלא עם עו"ד עופר שפירא - במהדורה המודפסת.