"לא נראה לי שאני כזה חשוב כדי שנתניהו ישקיע בי מחשבה"

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור, על הטענות לשמאלנות מצידו: "אני לא בז לסמלי המדינה, יש לי כבוד לממונים עליי, והיכולת המקצועית שלי אפשרה לי לעבוד בשיתוף-פעולה מלא עם סער, פירון, ארדן ובנט"

אלדד קובלנץ / צילום: איל יצהר
אלדד קובלנץ / צילום: איל יצהר

אלדד קובלנץ

גיל: 49

תפקיד: מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי

אני: אנליטי, מדויק, לא מרוצה אף פעם, כי תמיד יכול להיות יותר טוב, ולכן עושה את המוות לעצמי ולסביבה.

משפחה: אמא נולדה ב-1933 בפולין, וב-1939 משפחתה הצליחה לברוח לרוסיה לכיוון קזחסטן וקרים. במהלך המלחמה נולדו לה עוד אח ואחות. בשלב מסויים סבא גויס לצבא הרוסי וסבתא פרנסה את המשפחה ואמא גידלה ילדה בת שבע וילד בן שנתיים. בסוף המלחמה הם חזרו לפולין. סבא חזר למקצוע הסנדלרות ואמא סיימה את הטכניון הפולני והפכה למהנדסת. כשמישהו נכנס לסנדלרייה וקרא לו יהודי מסריח, הוא אסף את כולם והודיע שעולים לארץ. הם הגיעו לתל-אביב ב-56'. סבא מצד אבא היה גרמני וסבתא ליטאית. כשסבא עלה לפני המלחמה, הוא עבר בגבול הרוסי ונשאל שם, ברוסית, מה שם המשפחה. הוא היה בטוח ששואלים אותו מאיפה בא וענה קובלנץ, וכך הוחלף שם המשפחה מיעקובס לקובלנץ. את סבתא הוא פגש בארץ. הוא היה שוטר ורוויזיוניסט, ונאלץ להסתיר את זה בתקופה ההיא של שלטון מפא"י, כדי שלא יסלקו אותו מהמשטרה.

הורים: כשאמא הגיעה לארץ, היא ניסתה להתקבל כמהנדסת קול ב"הד ארצי" וכשלא התקבלה, נכנסה לחברה קטנה בשם "בזק", שהייתה חטיבה במשרד התקשורת. אבא נולד בתל-אביב. הוא גאון אמיתי וכנראה שהייתה לו הפרעת קשב וריכוז שמנעה ממנו ללמוד כילד, אז אחרי הצבא הוא השלים בגרויות, למד מתמטיקה ופיזיקה והפך למורה.

ילדות: נולדתי עם לקות ראייה קשה. זה הפריע לי לקרוא - אז במקום זה זכרתי. אחותי הגדולה נטע, מאוד השפיעה עליי: אין ספר שלא קראה ודיסק שלא שמעה. רדיו היה עניין בבית והיו הרבה תקליטים.

גלי צה"ל: קבעו לי פרופיל 21 והיה ברור לי שאני מתגייס לגלי צה"ל. התקבלתי ונכנסתי כעורך מוזיקלי. ניסיתי לשדר, אבל לא סבלתי את הקול שלי והעדפתי להשפיע מרחוק. אחרי שלוש שנים בקבע כבר עסקתי בעבודות תוכן, ספיישלים, מרתונים מוזיקליים, ואז הודעתי שאני פורש, כי התקשורת בינונית ומשחיתה את הנשמה.

לימודים: החלטתי ללמוד פסיכולוגיה בירושלים. נמשכתי לכיוון הסטטיסטי, שבאוניברסיטה העברית מקבלת דגש גדול. בתום השנה הראשונה התקבלתי למרכז הבחינות וההערכה, ומהר מאוד התמניתי לראש צוות בתחום המילולי, לוגיקה ואנלוגיה, בבחינות הפסיכומטריות. הייתי שם שלוש שנים ואז התחילו הפיתויים לחזור לתקשורת.

רדיו: הצטרפתי כיועץ לכמה קבוצות שהתמודדו במכרזים לרדיו האזורי. אחרי סיומם, הייתי בטוח שאלך להתמחות בתחום הפסיכומטריקה, שהוא ענף בפסיכולוגיה שאף אחד לא אוהב, במסלול ישיר לדוקטורט. ואז קיבלתי טלפון ממשה שלונסקי, שאחרי פגישה קצרה הציע לי להקים את גלגל"צ.

גלגל"צ: היה לי ברור איך אני רוצה שהרדיו יישמע, קו מוזיקלי ברור, קהל יעד, תוכנית אסטרטגית מדוייקת, אבל היה ברור שאי-אפשר לעשות שינוי קיצוני. ארז טל נתן לי עצת זהב ואמר לי להתחיל מסוף השבוע, וכך נולד "סופשבוע רגוע". חניתי בגלי צה"ל 11 שנים, במהלכן נסעתי לשנה ללימודי מנהל ציבורי בהרווארד על מלגה.

שרון: אשתי לשעבר ואם שתי בנותיי, אישה מדהימה שעובדת היום בחברת 888. היינו 12 שנים יחד, מתוכן 9 שנים נשואים. נפרדנו כשבתנו אמה הייתה בת חמש. אנחנו מסתדרים נפלא, תמיד הקפדנו לאכול לפחות פעם בשבוע כמשפחה. לפני חודש שרון ילדה לנו את דניאלה, בת שנייה משותפת ואחותה של אמה.

טלוויזיה מסחרית: בשנה האחרונה בגלגל"צ התחלתי לחוש שובע. מישהו קישר אותי למודי פרידמן והתגלגלתי לערוץ 10 כסמנכ"ל פרוגרמינג - עולם חדש בשבילי. פרידמן לימד אותי, האנליטי, את תיאוריית הכאוס ואת העובדה שהשליטה על המוצר הסופי היא מוגבלת. אחרי שנתיים עזבתי, כי אני לא טוב כסמנכ"ל - או שאני מייעץ או שאני מוביל. עברתי לקשת לשנה וזה לא עבד: אני לא בז לריאליטי, אבל זה משעמם אותי. הבנתי שאני חייב לאהוב את מה שאני עושה.

ייעוץ: כחלק ממשבר גיל 40 שוב הכרזתי על פרישה מהתקשורת והקמתי חברת ייעוץ שעבדה, בין היתר, עם רדיו 99 והחינוכית. לימדתי במרכז הבינתחומי והפכתי לאבא מעורב, ותאמיני לי שהפוליטיקה של הגן הרבה יותר מסובכת מזו של מסדרונות הפקידות והשלטון.

חינוכית: אחרי שלוש שנות פרישה זיהיתי את הפוטנציאל בטלוויזיה החינוכית. ועדת האיתור שחיפשה מנכ"ל איתרה אותי. באופן טבעי, האתגר הבא, התאגיד.

תאגיד השידור: כשהייתי בהארוורד הייתה סדנת מנהיגות, שבמהלכה כל אחד היה צריך להגיד איפה הוא רואה את עצמו בעתיד. אני אמרתי שאני רוצה להוביל את השידור הציבורי בישראל. שני הוריי היו עובדי מדינה כל חייהם, וראיתי שזה אפשרי בגלגל"צ ובחינוכית. הכסף? חשוב לי להשתכר היטב, אבל זו לא מוטיבציה. ניגשתי למכרז, זכיתי והתחילה המסיבה הכי גדולה בעיר. התחלתי להקים את הדבר הזה מאפס, סעיף אחרי סעיף, לפי הספר. התחלף שר תקשורת, לא מינו ועדה מייעצת, ושנה וקצת אחרי, יש 650 עובדים ומערכת דיגיטל מעולה.

 

שמאלנות: אף אחד לא יודע מה הדעות הפוליטיות שלי ויש הטוענים שאפילו אני לא יודע מהן. מי שמינה אותי היה גדעון סער. אני לא בז לסמלי המדינה, יש לי כבוד לממונים עליי, והיכולת המקצועית שלי אפשרה לי לעבוד בשיתוף-פעולה מלא עם סער, פירון, ארדן ובנט.

נתניהו: נפגשנו פעמיים בפגישות מקצועיות, לשיח על התהליך. לא נראה לי שאני כזה חשוב כדי שישקיע בי מחשבה.

רגעי משבר: ככל שיענונו כן נגדל ונפרוץ. זה אתגר מטורף. שילוב של תורת המשחקים ומלחמה בדרקונים. אני חש שכל חיי חיכיתי לרגע הזה. אני לא מתבכיין, מיילל או נעלב. גם בהייטק יש קשיים. אני מאוד מנוסה בהתמודדות עם ביקורת וזה לא מפחיד אותי. אם אני רואה את עצמי עוזב? לא מרצון. אני נשאר.

רשות השידור: תרמה תרומה נכבדת לתרבות הישראלית, אבל סגירתה מוצדקת.

מבקר המדינה: עובדי החינוכית פנו אליו והתלוננו עליי. לא בחרתי בעבודה בשני הגופים במקביל, אלא התבקשתי לעשות את זה. החינוכית אמורה להיות חלק מהתאגיד לפי החוק, ויש בזה משהו הגיוני. החינוכית מנוהלת למשעי. כמות ההפקות עלתה, החשיפה גדולה יותר ועובדים קודמו. כנראה שהעובדים פשוט מתגעגעים אליי.

לחצים: בוודאי שהיו - מכל הכיוונים.

פנאי: עושה הרבה כושר. רץ שעה ורבע על הליכון ארבע פעמים בשבוע - סבל וסיוט נוראי ואחריו יש לי תחושה שאני יכול להתמודד עם כל דבר.

תפיסת עתיד: להיות בתאגיד השידור הציבורי. לא רואה אפשרות אחרת.

צרו איתנו קשר *5988