טלוויזיה | "להעיר את הדב" היא מאסטרפיס מהפכת קרביים

בואו נגלוש לרגע של מטא-טלוויזיה: תחשבו על המילה "בית", על מה שהיא מעוררת בכם. לא בכדי, מושג "המאוים" של פרויד (אפשר גם: "המבעית") מתורגם מגרמנית כ"אל-ביתי", משהו זר ומנוכר בתוך המוכר. בפרק השני של "להעיר את הדב", הדרמה החדשה מבית קשת (ערוץ 12), מתברר שגיבורת הסדרה ומשפחתה מתגוררים בבית שאינו שייך להם. זה בית ולא-בית בעת ובעונה אחת, אל-ביתי, מאיים. ופה מגיע הקטע של המטא: "להעיר את הדב", שהולכת ומסתמנת כמאסטרפיס מקומית, אינה שייכת לבית שבו היא נמצאת.

נכון, קשת הוכיחה שהיא מסוגלת ליצור טלוויזיה מעולה, לרבות דרמה, אבל אכסניה של שידור שבועי, בין הבהובי פרסומות וצפצופי פרומואים, לסדרה כל-כך שקטה ומאופקת, עושה לה עוול. העוול השני שנעשה ל"להעיר את הדב" טמון באמירה שהעלילה שלה איטית מדי או שלא קורה בה הרבה.

בבסיס שלה עומדת הדס (נועה קולר, שאי אפשר להפריז באיכויותיה), מורה שעתידה להתמנות למנהלת בית הספר לנוער בסיכון שבו היא עובדת, המתמודדת עם ישות שככל הנראה עוקבת אחריה ומאיימת לחשוף את סודותיה הכמוסים ביותר. העובדה שהעיקרון הזה לא משתנה יותר מדי עלולה ליצור את הרושם שהעלילה לא מתקדמת או שאינה עשירה מספיק, אבל במבט מעמיק (רצוי לראות כל פרק לפחות פעמיים) מתברר ש"להעיר את הדב" גדושה בעלילה. למעשה, אין בה פריים אחד שאין בו התרחשות, ולעיתים היא מהפכת קרביים. הרבה מאוד דברים נמצאים מול העיניים וכשהם מתגלים, מתברר שהם תמיד היו שם ומאותו רגע כבר אי אפשר שלא לראות אותם. גילויים גדולים מופרחים לחלל האוויר בעדינות, אירועים הופכים להיסטוריה עוד בזמן התרחשותם.

אף ששודרו רק שני פרקים, קשה להתעלם מיצירה שעשויה כל-כך טוב ומאתגרת כך את הצופים - ושאפו ענק לקרן מרגלית, יוצרת "פלפלים צהובים" בעבר, שגם כתבה וגם ביימה - ושמשוחקת כל-כך טוב: מקולר, דרך יוסי מרשק, ועד ליעקב זדה דניאל ולאולה שור סלקטר.

קשה להתעלם גם מהמסר האופטימי המתחבא דווקא בתוך האימה האופפת את הדס ואת משפחתה, והוא: שלא משנה כמה דיגיטליים נהפוך - פה פייסבוק, שם מאגר ביומטרי - לכל אחת ואחד מאיתנו עדיין יש, ותמיד יהיו, סודות השמורים רק לנו.

ימי שני, 22:10, ערוץ 12, ובאתר מאקו