נלחמים במחשבות נודדות? יכול להיות שהמוח שלכם משועמם

בעידן "כלכלת הקשב", שבו כל מדיום אפשרי מנסה ללכוד את תשומת הלב שלנו, עלינו להתאמץ יותר מאשר בעבר כדי לשמור על רצף המחשבה שלנו כדי להגיע להישגים כלשהם, או אפילו רק כדי לנהל את חיינו. בעידן כזה, מוח שיוצא לטייל נחשב אויב העם, אבל זה אויב, כפי שרובנו יודעים, שקשה להביס, ולמען האמת גם לא תמיד רוצים להביס. לתת למוח ולמחשבות לרוץ מדי פעם ולנדוד - זה יכול להיות עניין די מהנה, מה גם שרבים יגידו שכשהמוח רץ באופן חופשי עולים הרעיונות הכי יצירתיים.

האם נדידת המוח היא יתרון או חסרון? ומה קובע לאן המוח רץ ובאיזו תדירות ייצא לטיול?

אל תגידו נודד, תגידו מתכנן

כשאנחנו מרוכזים, אנחנו מלווים קו מחשבה אחד במהלך פחות או יותר לוגי במטרה להגיע למסקנה או למטרה מסוימות. שיחה דורשת ריכוז, וכך גם קריאה, פתרון בעיות או ניהול משימות. אלא שריכוז לרוב דורש מאיתנו מאמץ כלשהו. כאשר אנחנו לא מתאמצים להתרכז, המוח בורח לכיוונים שונים.

מחשבות נודדות, קוראים לזה, ובאנגלית: Mind Wandering. המוח יוצא לטיול אקראי. לפעמים הוא נתקע שוב ושוב על מחשבה אחת (רומינציה, מחשבה חזרתית), ולפעמים הוא מדלג מחשבה למחשבה. זיכרון רודף זיכרון, פנטזיה, ניסויים מחשבתיים ורשימות חסרות שימוש מיידי. לא תמיד נזכור אחר כך על מה בדיוק חשבנו.

"גם אם נעצום עיניים, נאטום אוזניים, נבטל את הקלט מכל החושים שלנו, יקרה משהו במוח שלנו", אומר ד"ר ודים אקסלרוד מהמעבדה לחקר המוח וקוגניציה בראשות פרופ' משה בר, באוניברסיטת בר אילן. "יש עולם עשיר בתוכנו, של זיכרון, דמיון, תכנון לעתיד, הזדהות עם אחרים ועם גיבורים ספרותיים".

לדברי אקסלרוד, כ-50% מהזמן שלנו מוקדש למחשבות נודדות, ללא תכלית ברורה. "אם כל כך הרבה מזמן המוח היקר שלנו מוקדש לכך, כנראה שאנחנו זקוקים לזה".

התחום הזה, כמו כל תחום המחשבות שעולות בין אדם לבין עצמו, היה לפחות בעבר מורכב למחקר, מאחר שאי אפשר לראות או למדוד את המחשבות הללו. "היום, עם המצאת ה-MRI הפונקציונלי, אנחנו כן יכולים לראות את המתרחש במוח במקביל למחשבות מסוגים שונים, ובמידה מסוימת אנחנו 'רואים מחשבות'", אומר אקסלרוד.

אחד הגילויים הראשונים של ה-MRI בתחום המחשבות הנודדות היה שכאשר אנחנו מתבקשים לשכב בתוך המכשיר ולא לעשות כלום, המוח שלנו עושה ממש ההפך מכלום. הוא פעיל מאוד. חוקרים זיהו רשת מוחית, שכונתה Default Network (רשת ברירת המחדל) משום שהיא פעילה אצל רוב האנשים ששוכבים ב-MRI ומתבקשים לא לעשות כלום. היה ניתן לחשוב שרשת כזאת תימצא באזורי המוח המזוהים עם התפקוד החייתי שלנו - הרי הגיוני שלכל מוח, מפרימיטיבי ועד אנושי, יש ברירת מחדל. אלא שהרשת נמצאה דווקא באזור הקדמי של המוח, זה שקשור לתכנון, להגיגים מורכבים ולכל מה שמזוהה עם המרכיבים האנושיים שלנו.

לא רק זאת, נמצא שכאשר נבדקים שוכבים ב-MRI מופעלת אצלם רשת נוספת, שידוע ממחקרים אחרים שהיא מעורבות בתכנון. ואם זה לא מספיק, אצל אנשים המדווחים כי מחשבותיהם נודדות לעתים קרובות הקישוריות בין רשת ברירת המחדל לרשת התכנון גבוהה יותר מאשר אצל אחרים.

נראה, אם כך, שנדידת מחשבות היא לא סתם קפיצה ממקום למקום. לפחות לפי מחקרי ה-MRI, כשהמוח נודד הוא בעצם לעתים קרובות מתכנן. מדובר בלא סתם תכנון, אלא ב"תכנון אוטוביוגרפיה". כלומר, כשהמוח נודד, אנחנו לעתים קרובות מתכננים באמצעות סצינות שה'עצמי' עומד במרכזן. יש חוקרים הטוענים שזו למעשה המשימה העיקרית של המוח הנודד.

ממצאים במעבדות של חוקר המוח ד"ר ג'ונתן סמולווד, מאוניברסיטת יורק, הראו שאצל אנשים שמחשבותיהם נודדות תדיר, חלקים מסוימים מהקורטקס הפרונטלי (החלק במוח שאחראי על תכנון ועל התנהגות מכוונת משימה) היו עבים יותר מאשר אצל אחרים.

מחקר נוסף מצא אצלם גם פעילות ברשת הנקראת Fronto-Parietal Network האחראית על דיכוי גירויים לא קשורים מהסביבה כשאנחנו מעוניינים להתרכז בדבר מה. כלומר, מדובר כנראה באנשים עם יכולת מוגברת להתרכז במחשבות שעולות מהזיכרון שלהם עצמם, גם אל מול מתקפה של גירויים חיצוניים.

הממצאים האלה הם עדות לכך שהמצב הקוגניטיבי שלנו אינו "פגום" כאשר המחשבות שלנו נודדות במכוון. זהו תהליך שנשלט על ידי החלק המתכנן של המוח.

לדברי קריסטין גודוין, העושה בימים אלה דוקטורט בהנחייתו של אחד החוקרים המובילים בתחום, פרופ' אריק שומאכר מאוניברסיטת ג'ורג'יה טק, "מתברר שכאשר המחשבות נודדות, המוח דווקא עושה בהן סדר. הוא מתארגן. ייתכן שהמחשבות אינן מכוונות על ידי גירוי חיצוני או ספציפיות למשימה שעומדת על הפרק, אבל עדיין המחשבה מאורגנת ומונחית בפני עצמה". לדוגמה, ייתכן שבזמן הזה המוח עושה סימולציה לשיחה עתידית עם הבוס, מתכנן למה תתחפשו בפורים או מתכנן חופשה לפרטי פרטים. אלה מחשבות מורכבות, שייחודיות מאוד לבני אדם.

תרומה ליצירתיות

מחקרים משנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת הראו לרוב קשר בין נדידת מחשבות תכופה (לפי דיווח עצמי) לציונים נמוכים יותר במבחני זיכרון, הבנת הנקרא ומבחנים ברמת בית ספר תיכון.

עם זאת, מחקרים מהשנים האחרונות רומזים שנדידת המחשבות הזאת אינה תמיד חיסרון, ולעתים היא אף יתרון. מחקר שפרסמו גודווין, שומאכר ואחרים בכתב העת Neuropsychologia , וזכה לתהודה רבה, טען שאנשים שמחשבתם נוטה לנדוד הם לרוב האינטליגנטים והיצירתיים יותר. "במחקר שלנו לא רק שמצאנו את הפנים החיוביות של נדידת מחשבות, גם לא מצאנו שום אפקט שלילי", אומרת גודווין.

החוקרים השתמשו באותם שאלונים, כדי שהנבדקים שמחשבותיהם מרבות לנדוד יוכלו לאפיין את עצמם. לאחר מכן העבירו להם מבחני יצירתיות ואינטליגנציה, וגם סריקה ב-MRI פונקציונלי, הבוחן את פעילות המוח בזמן אמת.

הנבדקים שדיווחו על מחשבות נודדות לעתים קרובות הצליחו יותר במבחני היצירתיות והאינטליגנציה. סריקת ה-MRI שלהם הצביעה על מוח "יעיל" יותר, כלומר על דפוסי מוח שזוהו בעבר עם חשיבה מהירה, זיכרון עבודה (Working memory, קיבולת הזיכרון בכל רגע נתון) ועוד.

"נראה שאנשים עם מוח יעיל הם לפעמים בעלי קיבולת מוח כה גבוהה, עד שהמשימות שבהן הם מנסים להתרכז משעממות אותם ולמוח שלהם אין ברירה אלא להעסיק את עצמו", אומרת גודווין.

"המסקנה שלנו היא שיש להבדיל בין שתי סיבות לנדידת מחשבות. האחת היא חוסר יכולת להתרכז במשימה כי היא מורכבת מדי מבחינתם, או שהם לא עומדים ברמת השעמום שהיא יוצרת. נדידת מחשבות מהסוג הזה היא לפעמים בעייתית. אולם יש סיבה אחרת לנדידה, והיא שאנשים אינטליגנטים, שמוחם יעיל, נותנים למוח לנדוד פשוט כי הם יכולים, משום שהמשימה שמולם אינה באמת דורשת את מלוא הקשב שלהם".

חושבים בתמונות, במילים או בצלילים

"ישנה תפיסה שלפיה קשב הוא משאב סופי, ואם הקדשת חלק למחשבות הנודדות, אז לא יהיה לך אותו במקומות אחרים שבהם את זקוקה לו", אומרת גולדווין, "אבל קודם כול, לא כל המשימות שלנו דורשות את כל הקשב שלנו. שנית, אף אחד לא הוכיח באופן מוחלט שאי-אפשר להגדיל את הסל, כלומר, אולי מי שמתאמן על קשב גם פנימה וגם החוצה במקביל יוכל עם הזמן להתרגל לכך".

איך תדעו אם גם לכם יש מוח יעיל? לדברי שומאכר וגודווין, אם קל לכם לעשות מולטי-טאסקינג, אם אתם יכולים להשתתף בשיחה בלי להתרכז בה באמת, ועדיין לא מפספסים שום דבר חשוב - אז כנראה המוח שלכם יעיל.

"מי שיכול לדכא את נדידת המחשבות בעת הצורך אך לעודד אותן לנדוד חופשי כשהמצב מאפשר זאת, ירוויח מכל העולמות", אומרת גודווין.

אז למעשה יש שני סוגים של נדידת מחשבות ושני סוגים של אנשים שמחשבותיהם נודדות?

גודווין: "כאן אנחנו מגיעים לטריטוריה של מחקרים שנעשים ממש בימים אלה ומחקרים שאנחנו מעוניינים לעשות בעתיד. אנחנו מנסים למפות סוגים שונים של נסיבות שבהן המוח נודד, למשל מול משימה קלה מדי לעומת מורכבת מדי, וכן להבדיל בין סוגים שונים של נדידה לפי עצם דפוס המחשבה: יש סוגי נדידה מסודרים ומתוכננים יותר, לעומת רצף אסוציאציות אקראי ולא מתוכנן".

כנראה יש תועלת גם במחשבות הנודדות באקראי. הן מאפשרות, לדוגמה, לראות קשרים בין נושאים שבעבר לא נראו קשורים. קוראים לזה יצירתיות.

לדברי אקסלרוד, בין אנשים שונים יכול להיות הבדל גם בסוג עיבוד המידע הפנימי שלהם, כאשר מחשבותיהם אינן מופנות לגירוי חיצוני. יש מי שיראה מיד רצף של תמונות, אחרים יחשבו במילים כמו טקסט, אחרים ישמעו צלילים.

יש קשר להפרעת קשב, אבל לא בהכרח

מאחר שנדידת מחשבות מזוהה עם חוסר קשב, עולה השאלה אם אנשים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז נוטים אליה יותר. התשובה על כך אינה חד-משמעית. אנשים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים יותר מקושי במיקוד במשימות שאינן מעניינות אותם ושהריכוז בהן דורש מוטיבציה. משימות מעניינות לרוב ימשכו את תשומת לבם. כמו כן, גירויים חיצוניים יכולים לעתים קרובות להסיט את בעל הפרעת הקשב לא רק ממשימות חיצוניות אלא גם מרצף המחשבה הפנימי שלו.

"היום אנחנו מעריכים שיש מתאם חיובי בין נדידת מחשבות כתכונה לבין הפרעות קשב. ובאמת - בעלי הפרעת קשב הם בממוצע יצירתיים יותר", אומרת גודווין.

מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Psychonomic Bulletin & Review ביקש מנבדקים לציין אם הם "נותנים למחשבות לנדוד בכוונה" או "נהנים מנדידת מחשבות" או מ"פנטזיות נעימות". במקביל, הנבדקים נשאלו אם הם "מוצאים את מחשבותיהם נודדות גם כשאינם מעוניינים בכך" ו"מרגישים שאין להם שליטה על נדידת מחשבותיהם". מתברר שיש מתאם גבוה בין מי שסובל מנדידת מחשבות לא רצויה לבין מי שנהנה מנדידת מחשבות רצויה, כלומר, אלה לא עולמות שונים. שני סוגי נדידת המחשבות היו במתאם עם הפרעות קשב, אולם נדידת מחשבות ספונטנית ולא רצויה הייתה במתאם גבוה עם הפרעת קשב, ואילו לגבי נדידה מכוונת ורצויה, המתאם היה הרבה יותר נמוך. כלומר, אתם יכולים להיות בעלי נטייה לנדידת מחשבות, אך ללא הפרעת קשב.

מדיטציה ונדידת מחשבות - שתי פעולות הפוכות

מחקריו של ד"ר ודים אקסלרוד מראים שניתן לעודד נדידת מחשבות באמצעות גירוי מוחי של הקורטקס הפרה-פרונטלי. הוא חיבר שתי קבוצות נבדקים לאלקטרודות. קבוצה אחת קיבלה גירוי חשמלי למוח והאחרת שימשה כקבוצת ביקורת וקיבלה גירוי דמה. הנבדקים שקיבלו גירוי באזור הקדמי של המוח שלהם (זה שאחראי על תכנון ובקרה) דיווחו כי מחשבותיהם נדדו יותר.

אולי בעתיד ימכרו מערכות לגירוי מוחי מכוון לשם עידוד נדידת המחשבות, לשם פתרון בעיות או שיפור היצירתיות. כיום, המצב הוא הפוך, והציבור משלם בעיקר על מיינדפולנס, כלומר על הימנעות מנדידת מחשבות ונוכחות ברגע. מחקר שפורסם ב-2012 בכתב העת Neuroimage בדק ב-MRI אנשים עם ניסיון רב במדיטציה. מהמחקר עלה שהנבדקים עוברים תהליך של ריכוז, נדידת מחשבות, מודעות לכך שהמחשבות נדדו והשבת הריכוז. הנבדקים הונחו ללחוץ על כפתור כאשר הם שמים לב שהמחשבות שלהם נדדו. מנתוני ה-MRI עלה שכשהמחשבות נדדו, הנבדקים הפעילו את רשת ברירת המחדל במוח, וכאשר הם הרגישו מרוכזים הופעלה רשת המזוהה עם ריכוז במשימה. כלומר, מבחינה מוחית, מדיטציה היא ריכוז במשימה, ולא ריק מחשבתי.

החוקרים מעריכים שמדיטציה תדירה אכן יכולה לעזור לאנשים למנוע את נדידת המחשבות שלהם כאשר הם אינם מעוניינים בכך. מחקרים נוספים הראו שתרגול מדיטציה אכן מפחית את נדידת המחשבות במהלך משימה אצל נבדקים שלפני כן תיארו את עצמם כמתקשים בריכוז. מחקרים נוספים הראו מתאם נמוך בין אנשים שמגדירים את עצמם כ-Mindful ומרוכזים ברגע לאנשים המתארים את עצמם כבעלי מחשבה נודדת, כלומר נראה שאלה אכן דפוסי מחשבה הפוכים, ולכל אחד כנראה היתרונות שלו. 

הפתרון מגיע כשלא חושבים על הבעיה

"אנקדוטות רבות מספרות על גאונים, ממציאים או מגלים שפתרו בעיה גדולה דווקא אחרי שהפסיקו לחפש את הפתרון וחשבו על משהו אחר, ואכן המחקר שלנו מראה שתקופה של מחשבות לא ממוקדות בבעיה עוזרת בפתרון היצירתי שלה" - כך נכתב במאמר שהתפרסם בכתב העת Psychological Science. המאמר פירט את תוצאותיו של מחקר שחילק נבדקים לשתי קבוצות: האחת עסקה במשימה לא מאתגרת קוגניטיבית, כך שהיה לנבדקים פנאי להרהר, והקבוצה האחרת עסקה במשימה מאתגרת. לאחר מכן שתי הקבוצות התבקשו לפתור בעיה שדרשה פתרון יצירתי - בעיה שהנבדקים כבר נחשפו אליה קודם אך לא התבקשו באופן מפורש לפתור אותה.

בפרסום התוצאות, החוקרים הדגישו שהנבדקים לא הקדישו מחשבה מודעת לבעיה, אלא כנראה עיבדו את הנתונים באופן לא מודע. מחקרים קודמים הראו שהתוצאה טובה יותר כאשר עוסקים במשימה משעממת מאשר כשלא עסוקים כלל.