בגידה לא מהווה עילה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש שנצבר במהלך הנישואים - כך קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה בפסק דין חדש, במסגרתו נדחתה בקשת גבר להורות על חלוקה לא שוויונית של הרכוש לטובתו, עקב בגידה ממושכת של האישה.
השאלה האם בגידה מהווה עילה לשלילת רכוש מעסיקה את המערכת המשפטית והציבור בתקופה האחרונה, בין היתר על רקע פסק הדין שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", שבמסגרתו בחר בית המשפט העליון שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, על אף שהוא שלל מאישה את זכאותה לשיתוף בדירת מגורים, בין היתר עקב מתן משקל לבגידה שלה בבעלה. ההכרעה הזאת תידון בקרוב בעליון (שוב), במסגרת דיון נוסף שנקבע בה.
ובינתיים, עד ההכרעה הסופית, מנסים צדדים שונים לסכסוכי גירושים לזכות בנתח גדול יותר מהרכוש המשותף, על בסיס הטענה שהעליון עצמו קבע כי בגידה מצדיקה שלילת רכוש. האם בתי המשפט משתפים פעולה עם הניסיונות הללו? לא כולם.
בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה סירבה השופטת מירב אליהו לקפוץ על "עגלת שלילת הרכוש" מאישה, שנטען לגביה שבגדה בבעלה 20 שנה מתוך 30 שנות נישואיהם. השופטת דחתה בפסק הדין את בקשתו של הבעל להורות על איזון בלתי שוויוני בחלוקת הרכוש, ביחס של 80% לטובתו ו-20% לטובת האישה, עקב בגידתה של האישה, על בסיס הלכת "השיתופיות המוחלשת" - שיתוף חלקי בלבד ברכוש בנסיבות מיוחדות של חיי נישואים.
"לא מצאתי לנכון להורות על חלוקה לא שוויונית בנכסי הצדדים נוכח בגידתה של האישה באיש במהלך חיי הנישואים, כפי טענת האיש", כתבה השופטת, והוסיפה כי הנימוק המרכזי לדחיית בקשתו היא העובדה כשכלל בגידה אינה מהווה עילה לשלילת רכוש. "דרך הכלל היא, ובהתאם לפסיקה, אין לבגידת מי מבני הזוג נפקות בשאלת איזון המשאבים. כך נשמט הבסיס הן תחת טענת הנתבע לפיה יש להורות על איזון בלתי שוויוני, והן תחת טענתו החלופית לפיה יש להוציא את העסק והזכויות הסוציאליות ממסת האיזון", קבעה השופטת.
החלטה זו סותרת הכרעה שניתנה לאחרונה על-ידי בית הדין הרבני הגדול, במסגרתה נפסק כי בגידה ממושכת של אישה בבעלה כן מהווה עילה לחלוקת רכוש לא שוויונית. במקרה זה קבעו דייני הרבני כי הדין האזרחי הוא המוביל לשלילת הרכוש מהאישה. על-פי פסיקתם, סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג הוליד את "השיתופיות המוחלשת", ועל-פי פסיקות אזרחיות שונות אין להתעלם ממצב שבו אחד הצדדים מקיים יחסים דרך קבע מחוץ לנישואים, ובמיוחד ממצב של "בגידת סתר מתמשכת".
השופטת אליהו מבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה סברה אחרת, וקבעה כי למרות שהאישה בגדה בבעלה במשך תקופה ארוכה מאוד (מרבית שנות הנישואים), הבגידה לא פגעה בשיתוף הכלכלי והמשפחתי ששרר בין בני הזוג, ועל כן אינה משפיעה על חלוקת הרכוש.
המקרה שהגיע אל פתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה סבב סביב עניינם של בני זוג שהיו נשואים במשך 30 שנה, הביאו לעולם שלושה ילדים וצברו רכוש משמעותי לאורך השנים, שכלל בין היתר עסק בו שניהם עבדו שהיווה את פרנסת בני המשפחה, נכסי נדל"ן, חסכונות, זכויות סוציאליות וכספים נוספים.
לאחר שמערכת היחסים התערערה, והשניים נקלעו לסכסוך גירושים וחלוקת רכוש, הגיש הגבר בקשה לתיקון כתבי הטענות שלו, ובמסגרתה ביקש להוסיף לטענותיו בקשה לחלוקה בלתי שוויונית של הרכוש לטובתו, נוכח גילויו בדבר "החיים הכפולים" שניהלה האישה. במקביל הגיש הגבר גם תביעת פיצויים בסך חצי מיליון שקל נגד האישה.
הבעל טען כי האישה ניהלה "חיים כפולים" במשך למעלה מ-20 שנה, כאשר ניהלה מערכת יחסים "כשל בעל ואישה" עם חבר משותף שלהם. בנסיבות הוא ביקש כי העסק המשפחתי יצא ממסת הנכסים ברי-האיזון בין בני הזוג וגם יתר הזכויות הסוציאליות שנצברו, ולחלופין ביקש להורות על חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש, ביחס של 80% לטובתו ו-20% לטובתה. הבעל טען כי יש להקדים את מועד הקרב בין בני הזוג לתחילת שנות ה-90, מועד תחילת הרומן שניהלה, ובהתאם לשלול את השיתוף הכלכלי בין בני הזוג מאותו מועד.
עוד טען הבעל כי במסגרת איזון המשאבים יש להביא בחשבון את מלוא הכספים שהעלימה האישה וגם את הכספים שמשכה לענייניה האישיים שלא לטובת התא המשפחתי. בתביעה לפיצויים טען כי היא גזלה מנישואים כחצי מיליון שקל לטובת הקשר עם המאהב, הפרה את חוזה הנישואים באופן קיצוני וחריג, רימתה וגזלה אותו וגרמה לא כאב וסבל רב.
מנגד טענה האישה, באמצעות עו"ד לורית גרון-גלבוע, כי יש לחלק את הרכוש הרב שנצבר על-ידי הצדדים בחלקים שווים ביניהם, וזאת לאור העובדה שבמהלך הנישואים איחדו את כל משאביהם ופעלו תוך מאמץ משותף לצבור את רכושם.
האישה לא הכחישה את מערכת היחסים עם המאהב, וטענה בהקשר זה כי מערכת יחסים זו התבססה על מין בלבד, ולכן אין בה כדי להשפיע על מצבת הנכסים או על תרומתה להיווצרות הרכוש המשותף. לטענת האישה, יש לקבוע את "מועד הקרע" בין הצדדים ליום בו עזב האיש את הבית לפני מספר שנים בלבד.
באשר לתביעת הפיצויים טענה האישה כי מדובר בניסיון נוסף לעקוף את הסדר איזון המשאבים. לטענתה, יחסיה החבריים והמיניים בלבד עם המאהב לא כללו הוצאות משותפות לצורך קיום הרומן ביניהם. עוד לטענתה, הבעל עצמו התרועע עם נשים אחרות במהלך הנישואים.
השופטת אליהו דחתה את בקשותיו של הגבר, תוך שהיא קובעת כי השתכנעה ש"מערכת היחסים הממושכת" שניהלה האישה, במקביל לחייה עם האיש תחת אותה קורת-גג, לא הביאה לקץ השיתוף הזוגי והכלכלי בין האיש לאישה. הלכה למעשה, קבעה השופטת, ניהלו הצדדים חיי נישואים במשך כ-30 שנים, הביאו ילדים לעולם וצברו רכוש משותף בעמל משותף. הרומן, נקבע, לא השפיע על התנהלות האישה בתוך התא המשפחה.
עוד ציינה השופטת כי הרומן לא היה הטריגר לפירוק התא המשפחתי, ולגבר אף נודע על הרומן רק כשנה לאחר הגירושים. בנסיבות, נקבע כי "מועד הקרע" בו נותק השיתוף הכלכלי בין הצדדים, הוא המועד בו הוגשה התביעה הראשונה במסגרת סכסוך הגירושים בין הצדדים, ולא מועד תחילת הרומן.
השופטת התייחסה בפסק הדין להלכת "השיתופיות המוחלשת" אשר נולדה על רקע הוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר חלוקה לא שוויונית של הרכוש בין בני זוג בנסיבות מיוחדות, וציינה כי בפסיקה נקבע באופן מפורש כי בגידה אינה מהווה "נסיבה מיוחדת" המצדיקה חריגה מאיזון המשאבים השוויוני.
השופטת הוסיפה כי בית המשפט העליון קבע באחד מפסקי דינו כי על דרך הכלל, מקום שבין בני הזוג שוררת "שיתופיות מוחלשת" או "שיתופיות לשיעורין", נוכח העובדה שאחד מבני הזוג מקיים מערכת זוגית מקבילה במהלך תקופת הנישואים בידיעת הצד השני, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן חלוקת הנכסים תוך שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני הזוג, וקביעה במסגרתו של איזון משאבים שאינו בדרך של מחצה על מחצה (בע"מ 8206/14).
"יחד עם זאת", כתבה השופטת, "נסיבות המקרה שם, בהן הבעל היה 'נפקד נוכח' בביתו, תוך שהאישה השלימה עם מצב עגמומי זה, שונה בתכלית מנסיבות המקרה כאן. בנסיבות שבפניי היו שני בני הזוג מסורים לתא המשפחתי אותו בנו ולילדיהם, עבדו קשה במהלך השנים, הן במקום העבודה והן בבית, כאשר האישה עושה לביתה ממש כפי האיש. הוכח בפניי כי בין הצדדים התקיים שיתוף מלא מכל הבחינות - שיתוף בעסק במלוא מובן המילה, לרבות חיים משפחתיים מלאים, שלושה ילדים משותפים וצבירת נכסים רבים במהלך נישואיהם של הצדדים".
ביחס לפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול - שהורה על "שיתופיות מוחלשת" וחלוקת נכסים באופן לא שוויוני לטובת הבעל נוכח בגידת האישה - ציינה השופטת אליהו כי אין בהלכה זו כדי להשליך על עניינם של הצדדים שבפניה, שכן הוכח כי השיתוף בין הצדדים במקרה זה "אינו צורני או טכני, אלא שיתוף מלא ומשמעותי, למרות בגידת האישה".
השופטת ציינה עוד כי היא "מקבלת את טענת האישה כי לבגידתה לא היה כרסום של ממש במערכת היחסים בין בני הזוג ובתרומתה לתא המשפחתי, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה השיתופית-רגשית".
בנסיבות, השופטת קבעה כי כל רכושם של הצדדים יחולק ביניהם בחלקים שווים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.