"הודעתי לילדים שאנחנו סוגרים את המשק ונעבור למרכז. הם הודיעו לי שהם נשארים פה ושהעסק יישאר"

כששואלים את דרור מה הוא עושה בחיים, הוא עונה: "אני כבר 53 שנה חקלאי". כלומר, מהיום שנולד. כך הוא מגדיר את הזהות שלו, ובשדות הפלפלים והמלונים אותם הוא מגדל - שזור סיפור חייו. החקלאות עבורו היא לא רק סיפור של ביטחון תזונתי, אלא סיפור שורשי שמסמל ישראליות במיטבה.

דווקא בשנת הקורונה, גדיש מספר שהעסק עבד יפה - "אנשים לא הפסיקו לאכול ויצאו פחות מהארץ. המשכנו לשנע ולייצא לחו"ל. המוסדיים שאנחנו עובדים איתם, המשיכו לעבוד כרגיל. לא עצרנו לדקה אחת, והיה לנו אפילו קל יותר להגיע ממקום למקום", הוא מספר. אבל שנת הקורונה הארוכה לא מטשטשת עבור גדיש את המאבק שלו בעשור האחרון על החקלאות הישראלית, שגוועת מול עיניו כשהיא מתמודדת בזירה בלתי אפשרית.

"כשגדלתי הסבירו לי שחקלאות היא ערך. לשמור על הקרקע ולשמור על מקור מזון משמעותי לאנשים בארץ", מספר גדיש. "אבל פתחו יבוא חופשי ומטורף, ושמו אותנו במצב לא שווה מול המתחרים. כשהייתי ילד עבדתי בשדה, גידלנו 20 דונם וחיינו נהדר. היום אני מגדל 200 דונם ולא חי. זה לא כמו העולם שהיה כשאנחנו היינו ילדים, העולם משתנה. אני בקושי מרוויח מהחקלאות. בקושי מתגלגל, לוקח הלוואות. אני בהישרדות".

כדי לחזק את היכולת של חקלאים כמותו להתמודד עם 'כוחות השוק', הקים גדיש את "איחוד חקלאי הערבה", כדי לשווק באופן משותף את התוצרת ולנסות להרוויח יותר. אבל לאורך השנים הוא רואה חקלאים פורשים, כשהוא עצמו מתקשה להחזיק את הקרקע. לדבריו, "אנחנו מתמודדים עם חוקים דרקוניים. המתחרה שלי בטורקיה משלם לעובדים 25 שקל ליום, ואני 45 שקל לשעה. ניסינו להביא עובדים ישראלים, יש לנו כמה כאלו מהחברה הבדואית, אבל זה מעט מאוד. אף אחד לא מחזיק בעבודה הזו.

"אנחנו במלכוד מטורף, ולכאן מביאים סחורה בסטנדרט מאוד מאוד נמוך, כשמגבילים את הייצור שלנו. אם לא היו לי את הערכים של 'חקלאות זה חשוב למדינה', לא הייתי עושה את זה כבר. בעשור היינו 100 חקלאים פעילים בערבה, השנה אנחנו 32 ובשנה הבאה פחות".

ודווקא בערב יום העצמאות, גדיש מדגיש עד כמה המדינה לא עושה די עבור החקלאות. לדבריו, "הבן שלי, לוחם בצה"ל. זה לא ייתכן שאני אצטרך להביא לילד שלי ירקות לצבא כי הוא לא רוצה לאכול ירקות מעזה או מטורקיה. פניתי לשר החקלאות בנושא, זה לא עזר לי. משרד הביטחון מסתכל דרך החור של הגרוש, והחקלאים הישראלים לא יכולים לעמוד בתמורה שלהם. אני יודעים לזהות במשפחה שהתוצרת שלהם היא לא ישראלית.

"בצבא הילדים שלנו אוכלים ירקות מטורקיה, ולי אין כסף לשלם לעובדים שלי שעובדים בשדה. אוטוטו אין לי כסף לשלם. הבדואי שעובד אצלי, יקבל חלק מהשדה במקום משכורת אוטוטו. אומרים כלכלה חופשית, קושרים לנו את הידיים והרגליים ומכים אותנו בראש".

למה אנחנו צריכים חקלאות ישראלית בעידן הנוכחי?
"זה חלק מהביטחון שלנו. יש לי שדות 800 מטר מהגבול. אנחנו מחזיקים את הגבול, אנחנו שומרים על הקרקע. הסיבה הנוספת היא ביטחון תזונתי, אנחנו מגדלים בסטנדרטים אחרים. כשמגיע לכאן פרי מירדן, אני לוקח אותו לדגימות ומתגלים בו חומרים מסוכנים. אם מגלים את זה, עד שמגלים את זה, זה כבר בבטן של הילדים שלנו. אנחנו עומדים בסטנדרטים עולמיים נוקשים. לקוח יווני אמר לי שהפלפלים שהוא מזמין מירדן זולים יותר. המלצתי לו לבדוק אותם. הוא גילה 21 חומרים אסורים ומיד הזמין ממני שתי מכולות".

מה יהיה עם העסק שלך בעוד עשור?
"אני ממשיך לשרוד, אבל זה הופך להיות תחביב שהורס לי את החיים. זה מתסכל בצורה נוראית. אני לא יכול לנטוש את הקרקע, ככה לימדו אותי. אני לא אעזוב אותה כל כך מהר גם אם המדינה מכוונת אותי לשם. אני שורד, ועוזר לחברים שלי לשרוד. אנחנו משפחה חקלאית שורשית. הדוד שלי בן 70 בכפר ויתקין, לא מרשה לבן שלו לחזור למשק. הילדים שלי, רוצים לחזור הביתה. הודעתי להם שאנחנו סוגרים את המשק ונעבור למרכז. הם הודיעו לי שהם נשארים פה ושהעסק יישאר. הם ינקו את זה. הם חקלאים בנשמה. הם באים לעזור לי, הם שותפים, הם רוצים להיות כאן. אני לא יכול לומר להם שהעתיד ורוד".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il