כך ביידנומיקס שואפת לעצב מחדש את הקונצנזוס הכלכלי

אם למדתם, עבדתם או כתבתם על מדיניות כלכלית בעשורים האחרונים, סביר להניח שספגתם כמה כללים לגבי הדרך בה העולם פועל: ממשלות צריכות להימנע מגירעון, לאפשר מסחר חופשי ולסמוך על השוק. מיסים ותוכניות ציבוריות לא אמורים לדכא יצרנות.

הקאנון הזה נעשה מוכר ברוב העולם כ"קונצנזוס של וושינגטון" ובארה"ב כניאו-ליברליזם. התגית האחרונה תמיד הייתה יותר פופולרית בקרב מבקרי התורה מאשר בקרב תומכיה. עם זאת, על ידי הלחמת יסודות השוק החופשי עם ליברליזם קלאסי ועם מעט רגולציה וחלוקה מחדש, המונח בא מתאר באופן כללי את המדיניות הכלכלית של מנהיגים מערביים מרונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, דרך ביל קלינטון וטוני בלייר ועד ג'ורג' בוש הבן, ברק אובמה ודיוויד קמרון.

מאז, בהנהגת הנשיא לשעבר דונלד טראמפ וכעת בהובלת הנשיא ג'ו ביידן, הניאו-ליברליזם יצא מהאופנה. אבל בעוד שהפופוליזם של טראמפ מעולם לא היה מעוגן בכלכלה, שאיפתו של ביידן לממשלה גדולה יותר דווקא כן: לא הכלכלה של הממסד, אלא של חוקרים הנוטים שמאלה באקדמיה, במכוני המחקר ובטוויטר.

דעותיהם לא אחידות לגמרי והן גם לא כל כך מקוריות. הם נשענים באופן משמעותי על רעיונות שקודמו לראשונה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס בשנות ה-30, על היועצים לנשיא וולטר הלר, ג'יימס טובין וארתור אוקון בשנות ה-60 ועל לארי סאמרס בעשור הקודם - שבאופן אירוני מתויג לעתים קרובות כהתגלמות הניאו-ליברליזם. כולם חושבים שמדיניות פיסקלית היא חיונית להשגת תעסוקה מלאה.

ובגלל שהתורה שירשה את הניאו-ליברליזם חסרה תווית, אולי הכלכלה של ביידן, ביידנומיקס (Bidenomics) תספיק לעת עתה. הנה כמה הבדלים בין החשיבה הישנה לחדשה, אפילו שהם לא לגמרי מכילים את רוחב השינוי בתפיסה בין שני המחנות וגם בין קולות שונים בתוך ממשל ביידן עצמו.

צמיחה

הדעה הישנה: חוסר הוא מצב ברירת המחדל בכלכלה: הביקוש לסחורות, שירותים, תעסוקה והון הוא חסר גבולות, אבל ההיצע מוגבל. לאורך זמן הכלכלה נוטה לפעול ברמת התעסוקה הפוטנציאלית שלה (כלומר תעסוקה מלאה) וכך צמיחה מהירה יותר דורשת העלאת הפוטנציאל על ידי העלאת התמריצים לצאת לעבוד ולהשקיע. כלים מקרו-כלכליים - מדיניות כספית ופיסקלית - נחוצים רק לעתים רחוקות כדי להתמודדות עם מיתונים ועם אינפלציה.

הדעה החדשה: עצלות היא מצב ברירת המחדל של הכלכלות. מה שמגביל את הצמיחה הוא לא ההיצע אלא היעדר ביקוש, וזה גורם לכך שיש צורך מתמשך בפעילות כלכלית מעודדת ומתמרצת. ג' ו' מייסון, פרופסור לכלכלה במכללת ג'ון ג'יי למשפט פלילי כותב מעין מדריך למחשבה פוסט-ניא-ליברלית, והסביר בטוויטר: "הכלכלה לא עובדת בממוצע על הפוטנציאל שלה אלא (לפחות בעשורים האחרונים) מעט מתחתיו". זה רומז, כך כתב, על כך ש"כלכלת שפל יכולה לעבוד בעצם תמיד".

אינפלציה ומדיניות פיסקלית

הדעה הישנה: המדיניות הפיסקלית לא תוריד את האבטלה מתחת לרמה שתגרום לאינפלציה לעלות, כי אז הפדרל ריזרב יהיה חייב להעלות את שיעור הריבית.

הדעה החדשה: המדיניות הפיסקלית והכספית צריכה להוריד את האבטלה נמוך ככל האפשר כי אבטלה נמוכה לא גורמת לאינפלציה ואפילו אם היא כן מביאה לכך בסופו של דבר, המחיר החברתי של זה הוא פחות יקר משיעור קבוע של אבטלה.

חובות וגירעונות

הדעה הישנה: בגלל שחסכונות הם נדירים, גירעונות תקציביים של ממשלות מעלים את שיעורי הריבית וגורמים להמעטה בהשקעות פרטיות, ולכן יש להימנע מגירעון חוץ מאשר במצב של מיתון.

הדעה החדשה: שיעורי ריבית נמוכים בכל העולם מראים שישנם חסכונות רבים והביקוש נמוך באופן כרוני, ולכן גירעונות אינם מזיקים ואולי אפילו נחוצים. סאמרס כינה את התופעה הזו סטגנציה חילונית. "תיאוריה כספית מודרנית" - שמעט כלכלנים, אפילו שמאלנים מאמצים - הולכת אפילו רחוק יותר, וטוענת שגירעונות לעולם לא פוגעים בהשקעות פרטיות או גורמים להעלאת שיעור הריבית.

תוכניות חברתיות

הדעה הישנה: סיוע צריך לתת רק למי שזקוק לו במיוחד כי הכסף אינו נמצא בשפע. סיוע אמור לעודד תעסוקה בגלל שזה מעלה את התוצר הלאומי הגולמי ומביא כבוד למדינה. כך, דמי אבטלה עדיפים מצ'קים לסיוע וסיוע לעניים צריך להיות מקושר ליציאתם לעבודה.

הדעה החדשה: בגלל שהכסף אינו נדיר - ראו לעיל - ניתן לתת סיוע באופן אוניברסלי וכך אף אחד לא ייפול בין הכיסאות. התוצר הלאומי ועבודה בתשלום מוערכים יתר על המידה כי הרבה ממה שהופך את החיים לראויים לחיות, כמו טיפול באחרים, נעשה מחוץ לשוק. זה הרציונל למשכורת בסיס אוניברסלית ובמידה מסוימת, להטבת המס המורחבת של ביידן לגבי ילדים.

שווקים ותמריצים

הדעה הישנה: שיעור מס גבוה על משכורת ורווחים לא מעודד עבודה והשקעה, בעוד ששכר מינימום גבוה פוגע בתעסוקה בקרב אנשים שחסרים להם כישורים. מנגנוני השוק יכולים להשיג מטרות חברתיות כמו ירידה בפליטת גזי החממה באופן זול יותר מרגולציה קבועה בחוק.

הדעה החדשה: כוח מונופוליסטי וחסמים לכניסה לשוק הם נרחבים, ומאפשרים לעשירים ולתאגידים לצבור הרבה יותר הון ורווח - ולשלם לעובדים פחות - ממה ששוק תחרותי באמת היה מאפשר. לשיעור מס גבוה יותר תהיה השפעה קטנה על התמריצים ולמשכורת מינימום גבוהה יותר לא תהיה השפעה על התעסוקה. מנגנוני השוק כמו מחיר הפחם גורמים להנצחה של חוסר שוויון קיים.

תורת הביידנומיקס משקפת מצד אחד את מה שכלכלנים רואים ב-20 השנים האחרונות: חוב ממשלתי העולה באופן חד בעוד ששיעורי הריבית יורדים והאבטלה מגיעה לשפל היסטורי, בלי לגרום לאינפלציה. מחקר חדש מצא שמדיניות כמו שכר מינימום וקיצוצי מיסים השפיעו על ההתנהגות הרבה פחות ממה שמחקרים חשבו שיקרה.

אבל ביידנומיקס היא יותר תנועה פוליטית מאסכולה של חשיבה כלכלית. הבסיס אצל הדמוקרטים נע שמאלה, והוא מונע על ידי חוסר שוויון, שינוי האקלים ומגפת הקורונה, וכן על ידי התזוזה ימינה של טראמפ והמפלגה הרפובליקאית. כעת מבקש הבסיס הזה, דרך ביידן, לעצב מחדש את הכלכלה והחברה לשנים הקרובות.

הבעיה לגבי מדיניות כלכלית הכפופה לרצון פוליטי היא שחסר לה עקרון מגביל: אם סיוע של 3 טריליון דולר הוא בסדר, אז למה לא 6 טריליון דולר? ואם שכר מינימום של 15 דולר לא יזיק, אז למה לא לקבוע שכר מינימום של 30 דולר?

יש סיבה אחת מעל הכל לכך שביידן יכול, לעת עתה לפחות, להתעלם מעקרונות מגבילים: שיעורי הריבית קרובים לאפס. למעשה, יושב ראש הפדרל ריזרב ג'רום פאוול הוא השחקן היחיד החשוב ביותר בכל הכלכלה של ביידן. אבל שיעור ריבית נמוך והגישה הרגועה של הפד לגבי אינפלציה הם תולדה של הנסיבות של התקופה הזו, ולא מאפיינים קבועים של הכלכלה. ככל שתצעד ביידנומיקס קדימה כאילו המגבלות לא קיימים, כך רבים הסיכויים שתתנגש בהם במלוא העוצמה.