מי מפחד מאינפלציה? לא ילן ולא פאוול

ארבעת הסיוטים הגדולים של מאה השנה האחרונות: אינפלציה, דפלציה, מיתון, שפל - מה מהם מהלך יותר אימים על נתיני המאה ה-21?

זה תלוי, לפחות במידת מה, באוסף הטראומות הפרטי, הנובע מן הזיכרון האישי, המשפחתי או הקבוצתי.

ישראלים, שהגיעו אל פרקם בשנות ה-60, נהגו לחשוב שמיתון הוא הדבר האיום ביותר. המיתון של אמצע העשור ההוא היה זמן שבו ישראלים היו נעלמים מבתיהם באישון לילה בדרך אל נמל התעופה, כדי ששכניהם לא יוכלו לצפות באקט הירידה. ישראלים שהגיעו אל פרקם בתחילת שנות ה-80 יגידו אינפלציה, וייזכרו בחלחלה ב-400%.

מעט מאוד אמריקאים זוכרים את שנות ה-30 באופן אישי, אבל הם חזרו ושמעו על השפל הגדול, אולי מפי זקניהם, או מפי מוריהם. דפלציה מעבירה בהם חלחלה, מפני שלאיש לא היה מושג איך שמים קץ לירידת מחירים, המביאה אנשים לחדול לצרוך, וממילא לחדול לייצר.

אמריקאים מסוף שנות ה-70 זוכרים את הפעם היחידה בתולדות ארצם, שבה נרשמה אינפלציה דו-ספרתית, שהניבה מצידה את הריבית הגבוהה ביותר מאז ומעולם, ודירדרה את אמריקה אל המיתון החריף ביותר מאז שנות ה-30.

אפשר גם להתעניין בטראומות של הגרמנים ושל היפנים, ולראות איך הן משפיעות על חרדות ההווה ועל תהליכי קבלת ההחלטות. כי בזה בדיוק העניין: הדיון בניסיון העבר אינו רק אקדמי או סנטימנטלי. לניסיון הזה יש קשר ישיר לסדרי העדיפויות של מנהיגים פוליטיים, של נגידי בנקים מרכזיים ושל יועצים בכירים.

המכוניות המשומשות

ההודעה שמדד המחירים לצרכן בארה"ב עלה בשנה האחרונה (מאי 2020 למאי 2021) ב-5% הפתיעה את שוקי ההון, והם רשמו את השבוע הגרוע ביותר מאז נכנס ג'ו ביידן לבית הלבן בינואר. אבל הם לא הדאיגו את הנהלת הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, או את ג'נט ילן, שרת האוצר בממשל ביידן, שהיא גם הנגידה הקודמת של הפד.

היא והנגיד שירש אותה, ג'רום פאוול, התנבאו פחות או יותר באותה הלשון: אמנם האינפלציה גבוהה ממה שציפו, אבל אלה נתונים חולפים, תוצאת ההתחדשות המסיבית של הפעילות הכלכלית, פרי הפקקים ברשתות האספקה. אין צורך להדק את החגורה, זאת אומרת להעלות את הריבית, בוודאי לא בזמן הקרוב.

פאוול אמר ששליש מן העלייה באינפלציית הליבה (שבה אין נכללים מחירי דלק ומזון) קשורה להאמרת מחיריהן של מכוניות משומשות. ההאמרה הזו היא תוצאה של מחסור זמני, הקשור בבולמוס קניות של רכב, שליווה את היציאה ממשבר הקורונה. משהו מעין זה כבר ראינו בתנודות הדרמטיות במחירי העץ. בין מאי למאי נרשמה בהם עלייה של 275%, אבל מתחילת מאי מחיריהם צנחו ב-41%.

פאוול מעריך שהאינפלציה תפחת עד סוף השנה ל-3.4%, ותנחת ב-2.1% עד סוף השנה הבאה. היעד המבוקש שהבנק הציב לאינפלציה עוד לפני נגיף הקורונה היה 2%.

איש מראשי הבנק אינו חולק על ההערכה הזו, אם כי לפי "וול סטריט ג'רנל", "רוב מוצק של פקידי הפד חושבים, שסביר יותר ששיעור האינפלציה יהיה גבוה יותר מן החזוי מאשר נמוך מן החזוי".

לא חוטפים את הקערה

לתחזיות אינפלציה בפד ומחוצה לו יש רקורד לא מזהיר. החזאים חזרו והמעיטו מחומרת סכנתה, למשל בסוף שנות ה-60. כך או כך, חברי ועדת השוק הפתוח של הפד אינם מזדרזים "לחטוף את קערת הפונץ'", ברוח אחת הקלישאות הפיננסיות המפורסמות של זמננו.

הפעם האחרונה שהם עשו כן הייתה ב-1979, אבל זה היה בנסיבות נואשות לחלוטין. על השאלה מתי תתחיל הריבית לעלות באה בסוף השבוע שעבר התשובה הלא-לגמרי-צפויה: "לפני סוף 2022". היא בקעה מפיו של ראש השלוחה של הפד בסט' לואיס (לפד יש 12 שלוחות אזוריות). ההודעה הזו עלתה לדאו ג'ונס ב-500 נקודות. ההערכה המקובלת היא שהריבית על הלוואות קצרות-מועד, שהבנק מעניק לבנקים מסחריים תגיע לחצי אחוז עד סוף 2023.

חוויית האינפלציה באמריקה היא נחלתם של אנשים העומדים על סף פרישה או כבר פרשו. איש אינו אוהב אינפלציה, אבל הרוב הגדול אינם נוטים לקפוץ מכיסאותיהם למשמע הנתונים האלה. וגם בין אלה הזוכרים אינפלציה, הגיון המאבק נגדה אינו אחיד. זה אמור בראש ובראשונה באלה המשפיעים על קבלת ההחלטות.

ילן לומדת מקיינס

"וושינגטון פוסט" פירסם בסוף השבוע פרופיל מקצועי ואינטלקטואלי של ג'נט ילן, שרת האוצר שעוד מעט ימלאו לה 75. היא אשת אקדמיה ותיקה, עם קתדראות משני עברי ארה"ב. היא הייתה אסיסטנטית של פרופ' ג'יימס טובין, אחד הכלכלנים הקיינסיאניים החשובים ביותר של זמננו. ג'ון מיינרד קיינס הניח בשנות ה-30 את היסוד להתערבות ממשלתית במשק, והשפיע בזה על 90 שנה של כלכלה פוליטית. זו השפעה עולה ויורדת, אבל כל אימת שהוא נחשב ללא-רלוונטי הוא מצליח לחזור ומגיח אל מרכז הזירה, בייחוד בימי משבר.

ילן התחילה את דרכה הציבורית כיועצת כלכלית לביל קלינטון, בשנות ה-90. כבר אז, לפי "וושינגטון פוסט", היא "נטתה לצדם של הכלכלנים שהיו מודאגים פחות מאינפלציה ויותר מצמיחה כלכלית אטית".

בשיא הקריירה שלה, ילן מייצגת "מעבר דרמטי" מן הגישה שרווחה בממשלי קלינטון ואובמה, ונחשבה נוחה לעולם העסקים. היא גורסת תפקיד ממשלתי נמרץ בפעילות הכלכלית, וטוענת בתוקף בלתי מתפשר לטובת הכבדה של עול המסים על חברות. בשעה שהבית הלבן נוטה לפשרה על גובה ההעלאה המבוקשת, כדי להשיג הסכמה רפובליקאית ליוזמת התשתית של הנשיא, ילן עומדת על 28% (ממשל טראמפ הפחית את מס החברות ל-21%).

הקוקטיילים של וושינגטון

קשיחותה של ילן מעמידה אותה עכשיו במבחן, שלא הכול בטוחים כי תוכל לעמוד בו. בקוקטיילים של וושינגטון, הישירים והווירטואליים, התחילו לדבר באחרונה על האפשרות המתקרבת של החלפתה. המועמד הטבעי במקרה כזה יהיה סגנה הצעיר, וואלי אדאיימו, מהגר מניגריה.

אבל עדיין כוחה של ילן במותניה, והרטוריקה שלה מוסיפה להתיישב עם סדר היום החברתי הפרוגרסיבי של הממשל, כולל ההכרזה שבמשך 40 שנה לא נעשה די הצורך כדי לאפשר את "כניסתם של עשרות מיליוני אמריקאים אל החלקים המשגשגים של כלכלתנו". רוורסיה של הנזק הזה מחייבת השקעות מסיביות בתשתית ובחינוך, היא אמרה בשבוע שעבר בשימוע בקונגרס.

היא אינה מרחיקה עד כדי נהייה אחרי התיאוריה המונטארית המודרנית (MMM), הרואה במסים את האמצעי היעיל ביותר להילחם באינפלציה. היא גם אינה מתייחסת בביטול אל סכנת האינפלציה. אבל מנוי וגמור איתה שלא להחמיץ את מה שהיא חושבת להזדמנות היסטורית.

שאלה נפרדת היא מה יעוללו הציפיות האינפלציוניות למעמדו הפוליטי של הנשיא, בייחוד לקראת הבחירות של אמצע הקדנציה לקונגרס, בעוד שנה וחצי ופחות. 70% מן המרואיינים בסקר דעת קהל חדש אומרים, שהם "מודאגים" מן האפשרות שתוכניותיו הכלכליות של הנשיא ביידן יובילו לאינפלציה. למרבה העניין, בין המודאגים נמצאים 55% מהדמוקרטים ו-70% מהמצביעים הלא-מזוהים. הרפובליקאים מתכוונים להכות ללא רחם. הדמוקרטים מקווים שגאות כלכלית (צמיחה של 7% השנה) תעזור למצביעים להתרכז בעיקר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny