סחבת משפטית | פרשנות

אישה אחת, עשר שנים: ג’ני ברוכי חוזרת למאבק המשפטי ששינה חיים של אלפים

היא החזיקה בשתי עבודות, גידלה שתי בנות לבדה ורק רצתה לרכוש השכלה אקדמית, אבל המדינה אמרה לג'ני ברוכי שאם היא רוצה תואר, היא תצטרך לוותר על השלמת ההכנסה שהגיעה לה • כך נפתחה מלחמת התשה משפטית שנמשכה עשור והגיעה עד הכנסת

ג'ני ברוכי / צילום: איל יצהר
ג'ני ברוכי / צילום: איל יצהר

בגיל 17 ג'ני ברוכי כבר הייתה נשואה. בגיל 18 נולדה לה בת ראשונה ובגיל 23 בת שנייה. בגיל 27 היא התגרשה וחשבה שהיא יוצאת לחיי חופש. אלא שכאם חד הורית היא בקושי הצליחה להשתכר, וחיה מהכנסה נמוכה. בצר לה, פנתה לביטוח לאומי וקיבלה השלמת הכנסה.

לכאורה היא הגיעה אל המנוחה והנחלה, אבל לא עבור אישה כמו ג'ני. היא רצתה להתקדם ולא להיות לנטל על איש. לכן בדרך לא דרך, במשך חמש שנים ארוכות, בין עבודה אחת לעבודה נוספת ובין גידול שתי בנותיה היא הצליחה להשלים את לימודיה ולקבל תעודת בגרות. היא פנתה עם התעודה לאוניברסיטה העברית וכשקיבלה הודעה על קבלתה ללימודי תאטרון וספרות ותעודת הוראה, לא הייתה גאה ממנה. היא עשתה את זה. הבנות שלה הכינו לה ציורים מיוחדים לרגל המאורע. כמו הבינו בחושיהן את חשיבותו.

רוצה תואר? תתפשרי על הכשרה מקצועית

כמי שהתרגלה לחשב כל אגורה ואגורה, ג'ני דאגה לקבל פטור מלא משכר הלימוד, בדקה את שעות הלימוד ותכננה את הלימודים על בסיס המשך עבודתה בשכר מינימום והמשך קבלת הקצבה. אלא שאז נודע לה שלפי חוק הבטחת הכנסה, מי שלומד במוסד להשכלה גבוהה אינו זכאי להבטחת הכנסה. לא זו בלבד, יחד עם ביטול הקצבה, בטלות כל ההנחות שנלוות לה. הנחות בארנונה, בשכר דירה, בטלוויזיה, בתשלומי בריאות ועוד.
היא מיהרה לפנות לביטוח הלאומי ולהלין על הכללים שמאלצים אותה לוותר על רכישת השכלה אקדמית שהיא המפתח האמיתי להתקדמות בשוק העבודה ולהעצמה כלכלית. זה לא עזר. "אם תרצי ללמוד", אמרו לה, "את יכולה לקבל קורס הכשרה מקצועית שלא יפגע בקצבה שלך". אבל ברוכי רצתה: "שיהיה לי תואר ראשון ואני אבחר בעצמי מה לעשות בחיי".

"למה לא נותנים לי להתקדם?"

אז היא החלה ללמוד בכל זאת. ביטול הקצבה וההטבות הנלוות גרמו לה לצבור חובות של עשרות אלפי שקלים. למרות זאת, היא נאחזה בשיניים והמשיכה ללמוד. במקביל פנתה לבית הדין לעבודה בבקשה שיורה על השבת הגמלה, ונדחתה. ערערה לבית הדין הארצי לעבודה ושם השופטים אמנם הודו כי מדובר באבסורד, אבל הרימו ידיים. וכך, ביוני 2000, עו"ד גלעד ברנע עתר בשמה לבג"ץ, לתקן את העוול או לפחות להשוותו להסדר שקיים עבור האברכים שממשיכים לקבל הבטחת הכנסה כשהם בכוללים.

הישיבה הראשונה נקבעה בדיוק שנה אחרי הגשת העתירה והוצא צו על תנאי. שנה נוספת חלפה עד לקיום הדיון הבא, במאי 2002. בפתח הדיון הציע ראש הההרכב, הנשיא אהרן ברק לעותרים למשוך את העתירה בטענות שונות. עו"ד ברנע התעקש וטען שעה ארוכה כנגד החוק שמאלץ נשים כמו ברוכי לוותר על הלימודים, להישאר במעגל העוני ולהמשיך להוות נטל על החברה. למרות זאת, בסוף הדיון שב ברק והציע למחוק את העתירה, אבל ברוכי דרשה הכרעה. היא חשה שהצדק מחייב זאת. "אני לא מבינה". היא אמרה לי אז, "למה לנו לא נותנים להתקדם?".

אהרן ברק / צילום: מארק ישראל סלם - הארץ
 אהרן ברק / צילום: מארק ישראל סלם - הארץ

התיק חיכה למתן פסק דין במשך כשנה וחצי נוספות. רק אחרי שעו"ד ברנע הגיש בקשה להחשת פסק דין, התבקשו הצדדים לעדכן את בית המשפט בדבר שינויים שחלו. התגובות ניתנו והדיון נקבע כעבור חודשיים. במסגרתו דרש הנשיא ברק מהמדינה לקבוע קריטריונים ענייניים ושוויוניים תוך חודשיים והודיע שעם קבלתם יחזור התיק להכרעת בג"ץ.

"המדינה הכריחה אותי להישאר מאחור"

בשלב הזה ברוכי הייתה כבר מיואשת. "הסחבת תסכלה אותי וייאשה אותי לגמרי. ראיתי איך הם טיפלו באליס מילר ואיך בי וההבדל כאב לי. עם כל הכבוד, לא ביקשתי קורס טיס או משהו שהוא מותרות. ביקשתי את המינימום של המינימום. ללמוד. להיות אזרחית מן המניין, לשלם מסים, להרגיש בעלת ערך. ודווקא בזה הם התעכבו. לא הבנתי את זה. אני לא יצאתי למאבק לטובת הדורות הבאים מבחירה. אני באתי מאין ברירה, ממקום של כאב וחוסר אונים. הרי בלי השכלה אתה לא יכול להיות טלפן ב-144 היום, אבל להם היה חשוב יותר לטפל קודם באליס מילר".

היה רגע של תקווה לאחר שהנשיא ברק פרש ויצא לשלושה חודשים של כתיבת פסקי דין, שגם פסק הדין של ברוכי ייכתב והעניין יסתיים. אבל זה לא קרה והתיק עבר לידי הנשיאה ביניש. "ושוב היה דיון ושוב קיוותי שאוכל לחזור ללמוד והייתה לי תקווה שתיכף זה מסתיים וזה שוב לא קרה. שוב ושוב. ואני איבדתי בסוף תקווה ועברתי הרבה משברים כי הרגשתי שהמדינה אונסת אותי להישאר מאחור. לא להתקדם".

ברוכי הפסיקה לגמרי את הלימודים ועברה לעבוד בשלוש משרות כדי לשלם את החובות ורק לאחר שאספה די כסף שבה ללימודים וסיימה אותם בהצטיינות. בינתיים פסק הדין המשיך להתעכב. "כן, אני איבדתי אמון טוטלי במערכת המשפט. הבנתי שגם שם מדובר בפוליטיקה ומי שחזק שם מקבל קודם ומה לעשות שאני ענייה וחלשה. אין לי כוח. לא בבית המשפט ולא מחוץ לו".

"מה שהייתי צריכה אז, עשיתי לעצמי"

ב-2008 חוקקה הכנסת תיקון לחוק (שנקרא ע"ש ברוכי) שקבע שכל אם חד הורית שקיבלה הבטחת הכנסה במשך שלוש שנים רשאית ללמוד באוניברסיטה. בעקבותיו, הציע בית המשפט העליון שברוכי תמשוך את העתירה. היא ועו"ד ברנע סרבו בתוקף. עכשיו זה כבר הפך אצלה לעקרוני. הבנות שלה ליוו אותה והיה לה חשוב שהן תלמדנה ממנה לא לוותר למרות הכל. רק ביוני 2010, עשר שנים תמימות אחרי הגשת העתירה ניתן פסק הדין שקיבל את העתירה.

ב-11 השנים שחלפו מאז, ברוכי הספיקה לסיים לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית ובניהול מלכ"רים וכיום היא מנהלת מקלט לנשים מוכות. בגאווה עצומה היא מספרת שבתה הבכורה סיימה לימודי עבודה סוציאלית ובתה הצעירה היא עורכת דין.

"מה שהייתי צריכה אז בשבילי, עשיתי לעצמי בבית", היא צוחקת, אבל גם הצחוק שלה לא מסתיר את תחושת הזלזול שהיא חשה מצד אלה שלא מצאו זמן לדון בעניינה. אולי משום כך רגע אחרי היא מרצינה ואומרת "אני ממש לא מתגעגעת לבתי המשפט. אבל ממש לא. זו תחושה נוראה להיות שקופה".

***תיקון טעות: בטור בשבוע שעבר שעסק במאבק עובדי חיפה כימיקלים דרום להתאגד נכתב שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע עיכב את פסק הדין במשך שנה. זו טעות. למעשה, השופט אילן סופר נתן פס"ד תוך פחות משבועיים. העיכוב למעלה משנה נעשה בבית הדין הארצי לעבודה.

צרו איתנו קשר *5988