הגיעה העת להחזיר את השימוש בכלי הסליחה לדיון המשפטי

חלפו שנים רבות עד שהצלחתי לסלוח לעצמי על המעשה האווילי שעשיתי ושבעטיו הודחתי מקורס הקצינים. למרות שבסופו של דבר, הצלחתי לחזור לבית הספר לקצינים וקיבלתי את הדרגה הנכספת, לא שכך הזעם העצמי כל פעם שנזכרתי כיצד כמעט הרסתי במו ידי את כרטיס הכניסה לאליטה שכה ביקשתי לקבל. גם בהמשך חיי, בכל כישלון היה צף מיד הזיכרון הזה. המטפלת שלי, שעבדה קשה כדי שאסלח לעצמי ואניח לעניין, נהגה לומר שכשאתה סולח, אינך מבטל את האשמה אלא דווקא מקבע אותה. "אם תצליח לסלוח לילד בן ה 19 שהיית", אמרה, "תגלה שהסליחה היא לא סוף הפרשה אלא דווקא תחילתה כי אנו סולחים לנסלח כאשם ולא כמתחרט". בטיפול אחר הסבירו לי שהסליחה מפרידה את החוטא מהחטא ובכך מקלה על תהליך נשיאת החטא כי לחוטא מצטרף הסולח וכעת שניהם נושאים יחד את החטא שנסלח.

יש בזה הרבה מן האמת. הסבר זה מקל גם על פרדוקס הסליחה של הפילוסוף ז'ק דרידה שטען כי "רק על הבלתי נסלח ניתן לסלוח", כשהוא מבהיר כי מה שניתן לסלוח לו אין צורך בו בסליחה. זו הסיבה שדרידה ראה בסליחה משהו נסי, לא הגיוני. אלא שיש רגעים בחיינו שאנו זקוקים לנסים מעין אלה, ופרשה שנדונה לאחרונה בבית המשפט העליון שלנו היא דוגמה מצוינת, למרבה הצער, לכך.

קריסה ברגע

סיפור עצוב. צעיר וצעירה דתיים נישאו זה לזו במה שנראה כהגשמת החלום הדתי המודרני. היא גדלה במשפחה יהודית אמריקאית אמידה מאוד ועלתה ארצה לבדה בשנות העשרים לחייה. הוא עורך דין דתי ישראלי שובה לב בשנות השלושים לחייו. את החתונה המפוארת המשיכו עשר שנות נישואים ושלוש בנות יפות. בקיצור, משפחה לצלם לפוסטר מהסוג שמתנוסס על מודעות מכירת דירות יוקרה לאליטה הדתית.

ואז הכל קרס ברעש אדירים. "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כט, ה), כפי שמצטט השופט נעם סולברג בפסק דינו. לתדהמתה, גילתה האישה שבעלה חי כהומוסקסואל וכחילוני שבמהלך חייהם המשותפים נאף וניהל מערכות יחסים ארוכות עם מאהבים. חמור יותר, מבחינתה, התברר לה שתמיד הוא התנהל ככזה, הרבה לפני שהכירו. אחרי שהצליחה להתרומם ממה שחוותה כחורבן חייה, תבעה פיצויים בסך 5 מיליון שקל בשל מעשה ההונאה. לשיטתה, הבעל הסתיר ממנה את עובדת היותו הומוסקסואל וחילוני משום שביקש להשתלט על הון משפחתה והיה לו ברור שאם יגלה את האמת זה לא יקרה. היא טענה שחירותה שלא להינשא לאדם הומוסקסואל ולא לקיים עמו יחסי מין ולבנות עימו משפחה נשללה עקב מעשי המרמה שלו. מכאן נדרש בית המשפט לקבוע: האם יש - ואם כן מהי - חובת הגילוי בין בני זוג בנוגע לנטייה המינית ולאמונה הדתית?

האישה טענה שנטייה הומוסקסואלית היא עובדה קריטית ומהותית לסיכויי הצלחת נישואים בין גבר לאישה, ולכן הסתרתה - הונאה מכוונת. היא התבססה על פסיקה של הנשיא אהרון ברק כי "חירות הנישואים אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים... דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים המבוססים על אדנים רגשיים ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות".

הסתרה חוקית

שופטי בית המשפט העליון דחו את בקשתה וקבעו שאין חובת גילוי משפטית (להבדיל מערכית-מוסרית) בנוגע לנטייה מינית או למידת הדתיות. במילים ברורות, הומוסקסואל חילוני יכול להסתיר מאשתו לעתיד את נטייתו המינית והדתית.

קל לחוש שלשופטים לא נוח עם התוצאה אליה הגיעו. נדמה שגם להם ברורה תחושת העוול והניצול שנושאת עימה האישה אך כפי שכותב השופט עוזי פוגלמן, "הדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור" והשופטת יעל וילנר מצטטת דברים שפסק בפרשה אחרת השופט יצחק עמית ש"תביעות כגון דא לא יעלו ארוכה לפצעים ולמכאוב הכרוכים בבגידת בן הזוג. נהפוך הוא, כמותם כגירוד אובססיבי בפצע, תוך כניסה לפינות האינטימיות והפרטיות ביותר של המתדיינים וגרימת סבל לכל הנוגעים בדבר. ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב".

גם השופט נעם סולברג מסכים ש"יש להימנע מהתערבות המשפט ביחסים אינטימיים־רגשיים בין בני הזוג, בסתרי ליבם, במכמני נפשם ובאמונותיהם". בהקשר זה הוא בוחר לצטט את החכם באדם שאמר בספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים, דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה". עם זאת חשוב לו להדגיש כי אין בפסק הדין "משום מתן הכשר מוסרי או גושפנקא ערכית לאי־גילוי שכזה".

השופטים צודקים גם בפסק דינם וגם בתחושותיהם. זו בדיוק דוגמה לסוג העניינים שכלי המשפט הרגילים לא מתאימים להם. אל מול חירות הגבר לכתוב את ספר חייו לבדו ו"לא לפעול למימוש נטייתו המינית תוך פגיעה אנושה באוטונומיה שלו" כפי שקובע השופט פוגלמן ניצבת זכות לא פחותה של האישה "לספר את סיפור חייה שלה, ולהימנע מכניסה לחיים משותפים המיוסדים על חוסר אמון" כפי שמציין השופט סולברג. לכן במקרים כאלה נדרשים האזמל והפטיש המשפטיים לפנות את המקום לכלי עבודה רכים יותר ממשפחת כלי הסליחה.

הכלי המתאים

זה לא מדע בדיוני. מזה שנים שהסליחה שבה בדלת האחורית לככב באולמות המשפט המערבי. זה קורה במשפט הפלילי הרגיל עם כניסת גישת הצדק המאחה ועם הפרקטיקות שנוהגות בבתי המשפט הקהילתיים. זה קורה בסוגיות של צדק מעברי ומשפט ציבורי כמו בוועדות האמת והפיוס שפעלו בדרום אפריקה בשנות התשעים ופועלות היום במקומות נוספים, וזה קורה עם כניסת טכניקות של שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים לנושאים רבים ובהם דיני משפחה.

דווקא בסוגיות כואבות כאלו, שמערבות רגשות עזים וילדים קטנים, הכלי הזה מתאים יותר, שהרי כמו שקבעה חנה ארנדט: "בני אדם אינם יכולים לסלוח למה שאינם יכולים להעניש. והם אינם יכולים להעניש מה שהתברר שאיננו נסלח". אבל איזו ברירה יש להם?

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו