החדשנות בירידה והדמוגרפיה מכבידה: האם תם עידן הצמיחה המהירה?

הצמיחה הכלכלית הביאה איתה שגשוג חסר תקדים לאנושות, אבל היא לא מה שהייתה: הזדקנות האוכלוסייה, ההאטה בחדשנות, וגם משבר האקלים מאתגרים את היכולת שלנו להעלות את רמת החיים • האם הגענו לנקודה שבה הקטר שמושך את הכלכלה העולמית החל לנוע לאט יותר? • פרויקט מיוחד

מפעל באנגליה בעת המהפכה התעשייתית / צילום: Reuters, PA Images
מפעל באנגליה בעת המהפכה התעשייתית / צילום: Reuters, PA Images

לפני חודשיים, קרן המטבע העולמית הפחיתה קלות את תחזית הצמיחה שלה. השנה, הצמיחה בעולם תסתכם ב-5.9%. ולגבי שנה הבאה, התחזית נותרה בעינה, ולפיה הכלכלה העולמית תצמח ב-4.9%. זה חלק מהתפקיד של מחלקת המחקר של קרן המטבע - לנסות להעריך מה יקרה לכלכלה העולמית, ובכמה היא תצמח. היא לא היחידה ששואלת שאלות כאלה. זו שאלה שמעסיקה בנקים מרכזיים, ממשלות ומשקיעים, בכל רחבי העולם: בכמה נצמח בשנה הבאה?

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

אבל אם הייתם חוזרים בזמן, ומציגים למשל את השאלה הזאת למישהו מהמאה ה-17, הוא לא היה מבין על מה אתם מדברים. כי עד שנת 1700, כך למשל לפי הכלכלן רוברט גורדון, הכלכלה העולמית כמעט ולא רשמה צמיחה. רק במאה ה-18, עידן המהפכה התעשייתית, התוצר לנפש החל לצמוח, ולא הפסיק מאז. זו הייתה התפתחות מכוננת עבור האנושות. תוחלת החיים שלנו עלתה, רמת החיים שלנו זינקה, ומספר השעות שאנחנו עובדים דווקא ירד. זו תקופה ייחודית בתולדות האנושות.

זה נכון שפירות הצמיחה לא מתחלקים באופן שווה - ובעשור האחרון זה היה נושא לספרים, סדרות, והפגנות ברחובות. ונכון גם שהצמיחה הכלכלית גבתה מחיר מכדור הארץ, כפי שאנחנו מגלים, באופן גובר והולך. ובכל זאת, בגדול, הצמיחה הביאה איתה שגשוג חסר תקדים לאנושות. אבל האם הצמיחה תימשך?

עידן ההמצאות הגדולות מאוד מאחורינו?

אנחנו חיים בעידן שבו תוך פחות משנה מרגע שפרצה מגפה עולמית כבר נמצא לה חיסון; שבו אנחנו יכולים להכתיב בקולנו יעד לטלפון שלנו - ולקבל מסלול נסיעה; עידן שבו אפילו טיסה קצרה לחלל הפכה לאטרקציה תיירותית, לפחות עבור מי שעשרות המיליונים מצויים בכיסו. ועדיין, באופן מפתיע, קצב החדשנות בימינו איטי בהרבה מהעבר.

למעשה, מדובר בתופעה שמעסיקה לא מעט כלכלנים, כבר 15 שנה, בכל רחבי העולם, ובמיוחד מאז המשבר הפיננסי. מי שהכניס אותה ללב הדיון הכלכלי הוא פרופ' גורדון (כלכלן ותיק המלמד באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו), שטוען שהחדשנות הטכנולוגית בימינו מרשימה פחות מבעבר.

אלה, למשל, חלק מהחידושים שהגיעו עם המהפכה התעשייתית השנייה (שנמשכה לפי גורדון בין 1870 ל-1900): חשמל שמגיע לכל מקום מגורים, מים נקיים בצנרת, חדרי שירותים בכל בית, מנוע הבעירה הפנימית, הטלפון, כימיקלים, ועוד. מבחינת גורדון, פירות המהפכה התעשייתית השלישית (שהחלה בשנות השישים של המאה שעברה), כמו המחשב, האינטרנט והטלפון הנייד, הם פחות משמעותיים לחיינו. הם לא הביאו אותה קפיצה ברמת החיים. אפשר לחיות בלי פייסבוק.

גם הנתונים מראים תמונה דומה. הפריון לעובד, שמודד כמה אנחנו מייצרים בכל שעת עבודה, צמח במהירות לאורך כל תחילת המאה העשרים ועד תחילת שנות השבעים, השנים שבהן הוטעמו לפי גורדון פירות המהפכה התעשייתית השנייה. בשנות השבעים הגידול בפריון מאט משמעותית. הוא רושם זינוק חולף בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים (אז מוטמעת טכנולוגיית המידע בכלכלה) - ואז מאט דרמטית. לפי גורדון, ההאטה בחדשנות משחקת תפקיד מרכזי בסיפור הזה, וייתכן בהחלט שעידן ההמצאות הגדולות מאחורינו.

הוא לא היחיד שמתעד את התופעה הזאת. בשנים האחרונות, הנושא הזה מייצר אינספור מחקרים ודיונים. בשנה שעברה, למשל, מכון ברוקינגס האמריקאי, ארגון למחקר מדיניות חברתית בבירה וושינגטון, הציג נתונים ולפיהם אפשר לזהות בכל מדינות המערב המתקדמות (מדינות ה-G7) האטה חדה בצמיחת הפריון לעובד, החל משנת 2004, כשההאטה בצמיחת החדשנות (או מה שמכונה בעגה הכלכלנית 'הפריון הכולל'), מהווה חלק משמעותי מההסבר.

 
  

אבל האם זו סיבה להיות פסימיים לגבי עתיד החדשנות - ולכן גם הצמיחה? גורדון חושב שכן, אחרים חושבים שלא. כפי שמנסח זאת ההיסטוריון הכלכלי יואל מוקיר, עמיתו של גורדון מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, כל ההיסטוריה של החדשנות רצופה בהפתעות לא צפויות. בניסוחו: אם היה ניתן לחזות שיפורים טכנולוגיים קודם, היו ממציאים אותם קודם.
בראיון לגלובס לפני שנתיים, מוקיר נשמע משוכנע בצדקתו: "אני לא חושב שיש מישהו שמטיל ספק בצורה רצינית ביכולת שלנו להתקדם טכנולוגית ומדעית, לא רק בקצב שהיה בעבר אלא אפילו בקצב מואץ. כשמסתכלים על מה שמתרחש במדע - די ברור שהיכולות שלנו לשלוט על הטבע ולנצל אותו לטובתנו הולכות ומתעצמות משנה לשנה, בקצב מואץ".

אם מוקיר צודק, החדשנות יכולה להאיץ מחדש, ואיתה גם הצמיחה.

ללמוד לתמרץ את המשק אחרי משברים

החדשנות היא אולי עניין חמקמק, ויש גם מי שטוען שהסיבה לכך שהמדדים מראים האטה בחדשנות טמונה בכך שאנחנו פשוט לא מודדים אותה כראוי בימינו.
אבל חלק מהעסק מצוי בידיים שלנו. ובשנים האחרונות, הדיון בהאטת הצמיחה הביא שלל הסברים מתחרים, שחלקים לפחות גם מצביעים על כיוונים אפשריים להאצה בצמיחה.

הסבר מדובר אחד קשור למשבר הפיננסי של 2008, שההתאוששות ממנו נמשכה שנים ארוכות. האבטלה ברבות ממדינות המערב ירדה רק לאיטה, ולביקושים לקח זמן רב להתאושש. במצב כזה, לחברות יש פחות מוטיבציה להשקיע באימוץ טכנולוגיות חדשות, כי הן לא רואות באופק לקוחות חדשים. ואולי גם אין להן צורך: כשהאבטלה גבוהה, יכול להיות זול יותר לשכור עוד עובדים מאשר להשקיע בציוד חדש. כך המשבר הותיר אחריו 'צלקת' בדמות צמיחה איטית יותר. וזו סיבה לא רק לנסות להימנע ממשברים כלכליים, אלא גם לנסות ולתמרץ כמה שיותר את המשק אחריהם, כדי להימנע מנזקים לשנים.

ויש עוד גורמים, יותר ארוכי טווח. בארה"ב, למשל, ההשקעה במחקר ופיתוח עומדת כיום על אותן רמות, פחות יותר, כפי שעמדה בראשית שנות השישים. אבל מקור הכסף שונה - אם בתחילת שנות השישים רוב הכסף הגיע מהממשל הפדרלי, היום תקציבי הפיתוח מגיעים בעיקר מהמגזר העסקי.

לפי חוקרי ברוקינגס, זה הבדל משמעותי: ממשלות נוטות להשקיע במחקר בסיסי, ואילו חברות נוטות להשקיע בטכנולוגיות שאפשר ליישם בעתיד הקרוב יותר. אבל דווקא מחקר בסיסי תורם יותר לצמיחה בטווח הארוך. מכך נגזרת המלצה ברורה - הממשלה צריכה להשקיע יותר במחקר ופיתוח.

ויש לחוקרי ברוקינגס עוד שורה ארוכה של המלצות: מהפחתת רגולציות שמקשות על הקמת עסקים חדשים ועל עובדים לעבור בין מקומות עבודה, דרך מלחמה בריכוזיות (שגם היא מקשה על חברות חדשות להיכנס למשחק), ועד שיפור מערכת החינוך וההכשרות לעובדים.

הבעיה הדמוגרפית: קשה לייצר פריון בעולם מבוגר

אבל לא הכל בידינו. מה שקובע את קצב הצמיחה הוא לא רק הגידול בפריון העובדים, כלומר היכולת שלנו לייצר יותר כל שעה, אלא גם הגידול במספר העובדים. כלומר, יש כאן גם עניין של דמוגרפיה. והמערב מזדקן: אחרי דור הבייבי בום, שיוצא כיום לפנסיה, נרשמה ירידה בשיעור הילודה במערב, ובהמשך המאה שיעור האוכלוסייה בגילאי העבודה צפוי לרדת, התפתחות שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה, כולל על הצמיחה (בישראל, שבה שיעור הילודה גבוה, זה דווקא לא המצב).

את התחזית הזו השמיע בפני גלובס בחודש שעבר הכלכלן הבריטי הנודע צ'ארלס גודהארט (שבעצמו כבר בן 85), שגם הוציא בשנה שעברה ספר בנושא: "ההיפוך הדמוגרפי הגדול". בעתיד שאותו משרטט גודהארט, הצמיחה תאט, בין היתר כי מספר האנשים בגיל העבודה יקטן בחלקים ניכרים מהעולם, וגם בגלל שיותר עובדים יידרשו במקצועות כמו טיפול וסיעוד, שהפריון בהם נמוך יותר.

צ'ארלס גודהארט / צילום: Associated Press, Michael Probst
 צ'ארלס גודהארט / צילום: Associated Press, Michael Probst

דווקא קצב החדשנות עשוי להאיץ במקצת, לפי גודהארט, כי ככל שחברות ייתקשו למצוא עובדים חדשים, כך הן ייאלצו למצוא דרכים להגביר את התפוקה של העובדים הקיימים. אבל גם הוא לא יספיק לחפות על הירידה במספר העובדים, והתוצאה תהיה ירידה בקצב הצמיחה. זה לא אומר, אגב, שגודהארט פסימי: בראיון לגלובס הוא צפה עולם שבו המחירים אמנם עולים מעט מהר יותר, והתוצר גדל לאט יותר, אבל במקביל גם אי השוויון פוחת, והחברה הופכת למקוטבת פחות. "כך שייתכן שנצמח לאט יותר, אבל נהיה חברה מאושרת יותר".

משבר האקלים: לצמוח במחיר של שמירת הסביבה

אבל האם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולצמוח? הרי במקביל לצמיחה המסחררת של הכלכלה במאתיים השנים האחרונות, חלה צמיחה מסחררת לא פחות גם בפליטות הפחמן לאטמוספירה, ובהמשך גם הטמפרטורות החלו לזנק. המהפכה התעשייתית הביאה איתה שגשוג כלכלי, זה נכון, אבל גם את משבר האקלים. אולי אנחנו צריכים לצמוח פחות, לטובת עתיד הכוכב והאנושות?

אבל כאן למוקיר יש תזכורת חשובה: העובדה שהצמיחה עד כה לוותה בפליטות פחמן, לא אומרת שזה יהיה המצב גם במבט קדימה. "זה נכון", כך הסביר לגלובס, "חלק גדול מהצמיחה שחווינו באמת נבע מכך ששרפנו דלק מאובנים, ואנו לא יכולים להמשיך ככה. אבל האמת היא שהבעיה הזאת פתורה. אנחנו יודעים להפיק אנרגיה מהשמש, מהרוח ומהגרעין - שלושה מקורות אנרגיה לא מזהמים". האתגר שלפנינו, לפי מוקיר, הוא בעיקר עניין של רצון פוליטי.

זה היה גם המסר שהציע לאחרונה הכלכלן ג'פרי זאקס, מנהל המרכז לפיתוח בר קיימא באוניברסיטת קולומביה, בראיון לפייננשל טיימס. "קודם כל, יש לנו מקורות פוטנציאליים אדירים של אנרגיה מתחדשת. דבר שני, כבר היום עלויות הפקת האנרגיה המתחדשת הן זהות לדלקים מאובנים, או זולות יותר. אין שום מכשולי עלויות או מכשולים פיננסיים שמונעים להגיע לאפס פליטות נטו עד 2050 - שום חסמים פיננסיים בלתי עבירים, שום חסמים טכנולוגיים. במובן הזה, תנועות הפחתת הצמיחה היא סוג של הסחת דעת, שלא מעוגנת בהערכה כמותית קפדנית. אנו צריכים לעבור לאנרגיה נטולת פחמן, וגם זקוקים במקביל ליותר אנרגיה. אבל אלה לא דברים שסותרים זה את זה".

יותר מכך. זו טעות לחשוב כאילו יש בפנינו ברירה: להמשיך לצמוח כרגיל תוך הישענות על מקורות אנרגיה מזהמים, או אולי לעבור לאנרגיה ירוקה. כי אם נמשיך בנתיב של 'עסקים כרגיל', שאומר גם התחממות דרמטית, הצמיחה הולכת לצנוח בחדות ממילא. זה מסר שמודגש במאמר שפירסם לאחרונה הכלכלן (והברון) ניקולס סטרן, שעומד בראש מכון מחקר לשינוי האקלים בלונדון סקול אוף אקונומיקס, וחיבר דו"ח פורץ דרך בנושא כבר לפני 15 שנה.

"לא סביר שיהיה סיפור צמיחה ארוך טווח שהוא עתיר בפחמן", קובע סטרן. "כפי שמראה דו"ח ה-IPCC (פאנל המדענים והמומחים הבינ"ל), סביר שזה יביא לסביבה פיזית כה עוינת עד שהצמיחה תשובש ורמת החיים תעורער באופן גורף".

אבל סטרן, שמדגיש גם את גודל השינוי שהמעבר לכלכלה דלת פחמן ידרוש מאיתנו, לא מציג רק את חצי הכוס הריקה. הוא משוכנע שמעבר לכלכלה דלת פחמן גם יוביל לרמת חיים גבוהה יותר, ולו רק בגלל שננשום אוויר נקי יותר, ונגור בערים נעימות יותר. בניסוחו, זו תהיה "צורת צמיחה הרבה יותר טובה".

כך שגם שבעולם מתחמם ומזדקן (בחלקו) - יש מקום לצמיחה, וגם צורך בה. ואם להיות אופטימיים, ייתכן שדווקא מתוך האתגרים תגיע ההאצה בחדשנות: הצורך הוא אבי ההמצאה.

צרו איתנו קשר *5988