הפסולת נערמת, אבל בעוד כארבע שנים לא יישארו שטחי הטמנה בישראל

ישראל היא שיאנית בייצור פסולת, אך עד היום הפתרון הכמעט בלעדי לטיפול בה הוא הטמנה • שטחי ההטמנה המאושרים הולכים ואוזלים, והרשויות המקומיות טובעות בפסולת שהטיפול בה אינו מתבצע כראוי • בחברה הערבית מדובר בבעיה קריטית, אך תוכניות עבר בתחום לא בוצעו באופן מלא • מרבית הפסולת מוטמנת בדרום הארץ

מטמנה בבאר שבע / צילום: Shutterstock
מטמנה בבאר שבע / צילום: Shutterstock

כמויות הפסולת של הישראלים הולכות וגדלות, הבעיה ידועה היטב מזה שנים, אך הפתרון הכמעט בלעדי לטיפול בפסולת הוא הטמנה ואילו לא יימצא פתרון אחר בטווח הקרוב, שטחי ההטמנה הקיימים יסתמו לחלוטין. למרות שרוב הפסולת מיוצרת במרכז הארץ, מרביתה (68%) מוטמנת בדרומה. פינוי הפסולת אף התייקר ב-12-30% עבור הרשויות בהתקשרויות חדשות, כך בשל היעדר תחרות מספקת בין קבלני הבינוי, ובעלות של קבלנים על מטמנות ותחנות מעבר. כך עולה מדוח חמור של מבקר המדינה העוסק בפינוי הפסולת ברשויות המקומיות והטמנתה, המתפרסם היום (ב').

4,840 מבנים מסוכנים, חוק העזר לא עודכן 50 שנה - אך השלטון המרכזי אדיש
הטריק של הרשויות המקומיות לקבלת פטורים ממכרזים
הכשלים לא טופלו למרות הדוח הקודם: המבקר נגד הטיפול ברישוי ובאסדרה של הקורקינטים
מבקר המדינה: עיריית חריש מתבססת על מענקים והעיר נותרה תקועה מבחינה תחבורתית

תושבי ישראל מייצרים פסולת בכמות גבוהה יותר מהממוצע במקומות אחרים בעולם, ושיעורה הולך וגדל. משקל הפסולת הממוצע לנפש בישראל בשנת 2019 עומד על 680 ק"ג, לעומת 538 ק"ג במדינות ה-OECD. בשל צמצום בכמויות פסולת וגידול בפתרונות לזרמי הפסולת השונים, בעולם אף הולכים ונסגרים אתרים להטמנת פסולת. אך בישראל - המצב שונה בתכלית.

פערים בין הרשויות היהודיות לערביות

למרות שקצב הגידול בייצור הפסולת עומד על כ-2.6% בישראל בשנה, אין בנמצא פתרון הוליסטי עבור כמויות הפסולת והן נשלחות להטמנה. השיעור הממוצע של הטמנת פסולת בישראל (83%) גבוה מאוד ביחס לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD (42%), בארה"ב (53%) וב-OECD אירופה (35%). אך שיעורי הפסולת הגדלים פוגשים בשטח את מגבלתם הקיימת של אתרי ההטמנה: עוד השנה עתידות להיסגר חמש מטמנות, ובעוד שלוש עד ארבע שנים לא יהיו עוד בארץ שטחים מאושרים להטמנת פסולת.

דוח המבקר מצביע על פערים בין הרשויות היהודיות לערביות בטיפול בנושא, המשפיע באופן ישיר על איכות חייהם של התושבים, כאשר ברשויות הלא-יהודיות בישראל רמת שירותי פינוי הפסולת נמוכה ביחס לרמת שירותים אלה ברשויות היהודיות. בין היתר, סובלות הרשויות הערביות מאי-עמידה בתשלומים לקבלנים לפינוי פסולת ומחסור במתקני קצה לקליטת פסולת, שמוביל להשלכת פסולת בשטחים פתוחים, לשריפת פסולת ולריבוי מפגעים סביבתיים.

כדי לנסות לטפל באופן נקודתי בבעיות ברשויות הערביות, הושקה רק לאחרונה תוכנית בנושא על ידי השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג. אך דוח המבקר מצביע על כך ששלוש תוכניות דומות שהתקבלו בשנים האחרונות בנושא כלל לא יושמו במלואן. הרשויות המקומיות מימשו את ההקצאות התקציביות בשיעורים שהם 43% מההקצאות המקוריות ו-49% מהתמיכות שאושרו. מתוך כ-886 מיליון שקל שהוקצו לשלוש ההחלטות, אישרו המשרדים תמיכות בסכום של כ-792 מיליון שקל (89%) והרשויות ניצלו כ-385 מיליון שקל מהן.

למרות שפסולת היא מטרד חמור במרחב הציבורי המוביל לפגיעה סביבתית ותברואתית, ב-100 מ-257 הרשויות בישראל לא פועל מוקד עירוני, כמחציתן מועצות מקומיות לא-יהודיות. כך למשל, בעוד שבבית שמש, הוד השרון ויבנה נרשמו יותר מ-16 אלף תלונות של תושבים בנושא פסולת בשנת 2020, בעיר רהט ובמועצה המקומית זמר כלל אין רישום של תלונות לגבי אותה שנה.

מרבית הפסולת מגיעה בסופו של דבר לדרום 

68% מהפסולת המיוצרת בישראל, מוטמנת בדרום הארץ, שם ממוקמות שש מטמנות, לעומת שלוש בצפון, אחת במרכז ואחת נוספת ביהודה ושומרון, הקולטת פסולת מהאזור בלבד. לשינוע של פסולת מכל קצוות הארץ והטמנתה בדרום הארץ יש מחיר כלכלי גבוה וגם מחיר סביבתי המתבטא בעומס בדרכים ובפליטות מזהמים (מלבד מטמנת אפעה, אליה מגיעה הפסולת באמצעות רכבת).

כדי לצמצם את היקפי ההטמנה ולדרבן עיריות לתעדף פתרונות קצה אחרים תוך הפנמת המחיר האמיתי של ההטמנה - מתפיסת הקרקע, לזיהום האוויר, חלחול מזהמים למי תהום ועוד, נקבע בישראל היטל הטמנה העומד על כ-109 שקל לטונה, נמוך מהמקובל בעולם. אך העיריות השונות משלמות סכומים שונים על טיפולן בפסולת, בשל חוסר תחרות בשוק הקבלנים בתחום, ופערים בין דמי הכניסה לאתרי ההטמנה השונים עשויים להגיע לכ-300%, ופערים בין תעריפים שגובות המטמנות מלקוחות שונים, העשויים להגיע לכ-100%.

הפרשי המחירים גורמים לפסולת של הרשויות לבצע מסלולי נסיעה ארוכים, להם השפעה סביבתית. עיריות יבנה ורהט משנעות את הפסולת שלהן למרחק של 31 ו-21 ק"מ לאתרי ההטמנה (בהתאמה) - ואילו עיריית הוד השרון ומועצה מקומית זמר משנעות אותה למרחק של 139 ו-227 ק"מ. עיריית בית שמש נאלצה לשנע את הפסולת לדרום, במרחק של 131 ק"מ, למרות מטמנה סמוכה (גני הדס), בה עלות הכניסה גבוהה יותר ב-135%. אף שנקבע בצו הפיקוח שגם תחנות המעבר וגם קבלני הפינוי יעבירו למשרד להגנ"ס דיווח על המחירים ועל הרווחים שלהם, במשרד לא גיבשו המלצות סופיות בעניין תחנות המעבר. אשר לקבלני הפינוי, המשרד להגנ"ס לא פעל לקבל את הנתונים מהשנים 2019 ו-2020, על פי צו הפיקוח, ולא גיבש את המלצותיו בעניינם.

תגובה:

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: ״מדיניות הטיפול בפסולת בישראל נמצאת באיחור של שנים רבות בהשוואה לאירופה. זאת, בין היתר מפני אי-יציבות בגיבושה בעשור האחרון. מדיניות הפסולת ויישומה הוגדרו כאחד מנושאי המיקוד בתוכנית העבודה המשרדית, והמשרד החל ביישום נושאי הליבה שלה. לשלטון המקומי, כמי שבתחומו נוצרת הפסולת, יש תפקיד מרכזי בקידום התשתיות לצד השלטון המרכזי. מרבית התקציבים ליישום מדיניות הפסולת מוקצים ישירות או בעקיפין לפיתוח תשתיות ויישום המדיניות בשלטון המקומי. לשלטון המקומי תפקיד מרכזי, בין היתר בהפרדה במקור של פסולת למיחזור ובתמרוץ ועידוד הציבור לצמצום כמויות הפסולת. באחרונה סיכמה השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, עם יו"ר המרכז לשלטון מקומי על הקמת צוות משותף, במטרה לקדם מתקני תשתיות לטיפול בפסולת ולהתיר חסמים בנושא״.

צרו איתנו קשר *5988