הפרקליטות מקדמת הסדרי טיעון משיקולים כלכליים, אבל אין לה מושג כמה זה עולה

אכיפת החוק היא מתפקידיה היסודיים ביותר של המדינה. מערכת האכיפה אחראית, בראש ובראשונה, לשמור על הביטחון האישי - הבסיס ההכרחי לכל תפקוד חברתי תקין. אך משאבי המערכת אינם בלתי-מוגבלים, והיא נדרשת להשתמש בהם בצורה יעילה כדי להביא מקסימום ביטחון ואכיפה בעזרת כספי המסים.

כדי לעשות זאת, צריך לתת את הדעת על עלויות ההליכים השונים - כמה עולה לתפוס, לתבוע ולכלוא רוצח? מה לגבי סוחר סמים? גנב רכב? אומנם קל לחשב את התקציבים של הגופים הרלוונטיים, כמו משטרת ישראל והפרקליטות, אך כשיורדים לפרטים, למערכת החוק בישראל אין מספיק ידע.

פסיקת בג"ץ הובילה לשחרורים מנהליים

לאור משאבי המערכת המוגבלים, היא נוקטת בצעדים שהיו ראויים לכל גינוי, אם היינו חיים בעולם ללא מגבלות תקציביות. הפרקליטות חותמת על הסדרי טיעון, שהם "עסקאות" לכל דבר ועניין. היא מוותרת על משהו, הנאשם מוותר על משהו, והם מסכימים ביניהם על עובדות מתוקנות ואף על סעיפי עבירה חדשים, גם במקרים שבהם ברור שהצדדים לא באמת חושבים שכך היה.

לא מדובר באירוע חריג. רוב רובם של התיקים הפליליים בישראל מסתיימים בהסדרי טיעון. דוח הפרקליטות מאוקטובר 2021 מספר כי 83% מהנאשמים שהורשעו ב־2020, הורשעו במסגרת הסדר טיעון: מין (74%), עבירות המתה (76%), הסדר הציבורי (76%), רכוש (82%), הונאה (83%), אלימות (87%), סמים (89%), נשק ואמל"ח (91%) וביטחון המדינה (93%).

ההכרח לא יגונה - לפרקליטות, למשטרה ולבתי המשפט אין די כסף וזמן לנהל כל כך הרבה הליכים במקביל. גם לא לסנגוריה הציבורית. ההכרח מוביל לעסקאות.
השיקול הוא כמובן כלכלי, אבל כדי שהפרקליטות תוכל לכלכל את צעדיה באופן מושכל, היא חייבת לדעת מה מחיר ההליכים.

בפועל, מבין כל הגופים הרלוונטיים, שירות בתי הסוהר הוא היחיד שיש לו תחשיב: כל שנת כליאה עולה 226,270 שקל. על פי תחשיב של פרופ’ אורן גזל-אייל ופאדי מקלדה, שהוזכר כאן בשבוע שעבר, העלות הממוצעת כיום של אסיר בישראל עומדת על כ-270 אלף שקל בשנה, והעלות השולית עומדת על יותר מ-300 אלף שקל בשנה.
כמובן, ייתכן ואסירים מסוימים עולים יותר מאחרים - לדוגמה, ידוע לנו שאסירים בהוסטלים תחת הרשות לשיקום האסיר עולים 35,200 שקל בשנה בממוצע. כלומר - 85% פחות מאשר כליאה.

מספר זה עלה משמעותית בשנים האחרונות, וצפוי לעלות עוד, בעקבות פסיקת בג"צ שקבעה, בהתאם לנורמות הבינ"ל, שכל אסיר זכאי ל-4 מ"ר (לא כולל שירותים ומקלחת) כדי שכליאתו לא תיחשב עינוי. פסיקה זו הובילה לגל של "שחרורים מנהליים" כדי לעמוד בתקן הכליאה החדש ואף ליוזמות בניה של בתי כלא חדשים, מה שבאופן טבעי מגדיל ויגדיל את העלויות לכל אסיר.

  

במשטרה ובפרקליטות לא ממש יודעים את העלויות

אך מה לגבי השלבים הקודמים? כמה עולה למשלם המסים לתפוס ולהעמיד לדין פושעים? כאן נתקלים בקיר: "לנו אין נתונים כאלה. אולי למשרד לביטחון פנים או למשטרה יש הערכה", אמרו לגלובס בפרקליטות. והמשטרה? "אין בידינו את הנתון המבוקש. ניתן לפנות במסגרת חוק חופש המידע והבקשה תיבחן ביסודיות". ואולי המשרד לביטחון פנים? "לשאלה זו נא פנה למשטרה ו/או לשב"ס". כלומר, לא בפרקליטות, לא במשטרה ולא במשרד הבט"פ יודעים מה עלויות העבודה וכמה היא יעילה.

למעשה, כאשר הפרקליטות כורתת הסדרי טיעון עם נאשמים אין לה מושג כמה כסף ההליך היה עולה למדינה אם הוא היה מתברר עד תום. גם המשטרה, כאשר היא מחליטה לבצע חקירה ולהשקיע משאבים, היא לא יודעת להגיד כמה כל הליך כזה יעלה, על מנת לבחון האם המערכת מווסתת נכון את המשאבים.

זה לא חייב להיות המצב: ה-RAND Corporation, מכון המחקר העצמאי המוביל בארה"ב שהוקם כדי לסייע לממשל האמריקאי לקבל החלטות מבוססות נתונים, ערך ב-2016 חישוב מקיף לגבי עלויות העמדה לדין של מגוון פשעים. על פי המחקר, גניבת רכב עולה בין 200 ל-400 דולר, תקיפה עולה בין 800 ל-1200 דולר, ורצח עולה בין 22,000 ל-44,000 דולר. באמצעות חישובים כאלו ניתן לבחון את יעילות מערכת אכיפת החוק וכמה פוקוס ראוי לתת לכל סוג של פשע. כך גם ניתן להחליט באיזה מן התיקים ראוי לחתור להסדרים ובאיזה מן התיקים ראוי להגיע להכרעה שיפוטית לאחר ניהול הליך הוכחות.

כמובן שהעובדה שאין לפרקליטות מידע מסודר, לא אומרת שהיא לא עושה בפועל שיקולי עלות-תועלת ומפעילה את שיקול הדעת אודות משאבי המערכת בניהול התיק. אולם אין ספק שמדובר במידע קריטי, שאין אותו לא למשטרה, לא לפרקליטות ולא לשופטים שדוחקים בצדדים (לפעמים באגרסיביות רבה, ולפעמים באגרסיביות רבה מדי) להגיע להסכמות שיחסכו את הצורך בניהול הליך ההוכחות.

צריך להדגיש שהשיקול הכלכלי הוא כמובן לא חזות הכל. יש גם שיקולים של אכיפה מהירה, הרתעה, צורך בקבלת פסק דין עקרוני ותקדימי, קבלת אחריות, ניתוח הקשיים בהוכחת האישום, ועוד. אך לא ניתן להתעלם מכך שהשיקול הכלכלי הוא שיקול משמעותי ודומיננטי מאוד, ומשום כך הוא חייב להיות מדיד.

כל עוד אין לנו נתונים מקבילים עבור ישראל, אין למערכות אכיפת החוק דרך לבחון את פעילותה ואת חלוקת המשאבים שלה, למצוא דרכים להשתפר ולהתייעל בצורה מדידה. כמו כן, אין לציבור דרך לדעת האם גורמי אכיפת החוק מבצעים את עבודתם בצורה יעילה, ומנצלים כראוי את המשאבים שמוקדשים להם.

הרעה החולה של המערכת בסיפור קטן

ולסיום, סיפור מכיוון אחר: בבית משפט השלום בתל-אביב התנהל הליך הוכחות בתביעה אזרחית מסוימת. לדיון התייצבו השופט כמובן, הצדדים, ועורכי דינם. הרופא המומחה מטעם התובע היה צריך להעיד. אך אבוי, הוא לא הגיע. עורך הדין של התובע אמר כי הרופא טען שהוא חולה ולכן לא יוכל להעיד. בלית ברירה, הדיון נדחה בהסכמה.

אלא שעורך הדין של הנתבע החליט לאחר הדיון להגדיל ראש, והתקשר למרפאתו של הרופא. מתברר שהרופא "החולה" מקבל חולים במרפאתו. עורך הדין של התובע שכח לזמן את הרופא וכדי למנוע את המבוכה מעצמו, ואף את פסיקת ההוצאות על בזבוז המשאבים, הוא המציא את מחלת הרופא. לאחר שהתברר השקר, בית המשפט פסק לחובת עורך הדין הוצאות אישיות בסך 1,800 שקל לנתבע וסכום דומה לטובת אוצר המדינה.

עו''ד אסף נוי, אשר בית המשפט קבע כי לא אמר אמת, מסר בתגובה: "מזכירת הרופא ציינה בפני הח״מ כי הרופא חולה וזה מה שהח״מ אמר לבית המשפט. בית המשפט לא בדק עניין זה לעומק ולכן אמר את דבריו".

אם אנו רוצים שהמערכת תתייעל, היא לא יכולה להתייחס בסלחנות לאירועים שכאלה ובסנקציה רכה כזו. השופט היה חייב לדחות את התביעה על הסף, לחייב את עורך הדין בהוצאות כבדות ולהעביר את החלטתו לידי ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד. דחיות ומריחות הן הרעה החולה של מערכת המשפט. מי שמרמה את השופט ואת הצד השני ובכך מסרבל ומאריך את ההליך - חייב להיות מוקע ולשלם את המחיר, למען יראו וייראו, ובשביל שתיקים פשוטים לא יתנהלו במשך שנים על גבי שנים.