סרטון וידאו מעיר רוסית, ששמה אינו מופיע: גבר בשנות ה-30 שלו (כנראה) אומר למראיינת לא מזוהה: "אנחנו נלך, ונגן על רוסיה". הוא מתרחק משם.
המראיינת שואלת, "אז אתה בעד הגיוס?" הוא עוצר, מסתובב, ועונה, "אני יוצא אל המלחמה מחר".
לאן? היא שואלת. לאיזו עיר? "לאוקראינה", הוא עונה, "מה לעזאזל זה משנה איזו עיר?" הוא משתמש במלה הרבה יותר חריפה מזו המיוצגת כאן על ידי "לעזאזל". והוא מוסיף, רק במקרה שלא הובן, "אני בעד רוסיה".
שניות אחר כך הוא נעצר בידי המשטרה, ונגרר אל ניידת סמוכה.
תאבונה של משטרת רוסיה לעצור מתנגדי מלחמה גברה אתמול (ד') במידה כזאת, שהיא לא הצליחה לחוס אפילו על תומכי מלחמה נלהבים. האם הגבר ההוא ישוחרר בזמן כדי שיוכל להגיע לחזית, או שבמיטב המסורת הסוריאליסטית של הספרות הרוסית הוא ייעצר בתוך תא כלאו בעוון השתמטות מצו גיוס?
● "המערב רוצה להרוס אותנו": פוטין הכריז על גיוס צבאי חלקי ברוסיה
● מדינות המערב מגיבות להכרזת פוטין: "הודאה שאוקראינה מנצחת"
● בעקבות ההודעה על הגיוס החלקי: ברוסיה מתנפלים על כרטיסי טיסה
● פוטין מהמר על כל הקופה בניסיון להציל את כבודו | פרשנות
ארגון רוסי להגנת זכויות אדם נוקב הבוקר באתר הרשת שלו במספר 1,361. זה מספרם של מתנגדי המלחמה והגיוס, שנעצרו אתמול בכל רחבי רוסיה. זו ארץ ענקית, המשתרעת לרוחב 11 אזורי-זמן, ומתגוררים בה 142 מיליון בני אדם.
מספר העצורים אינו גדול אפוא, ביחס לאוכלוסייה, אבל גדול מאוד בהשוואה עם תקופות דיכוי קודמות, וגדול מאוד בהתחשב בתוצאות הוודאיות של אקט התנגדות פומבי. מייד לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, לפני שבעה חודשים, משטר פוטין העביר חוק, המפליל ביקורת על המלחמה. מורשעים רשאים לצפות לשנים ארוכות במחנות כפייה.
ברוסיה יש עדיין סדקים
באוגוסט 1968, לאחר שברית המועצות פלשה לצ'כוסלובקיה וחיסלה את חירויותיה, שמונה אנשים העזו לצאת להפגנה בכיכר האדומה, בחזית הקרמלין. שניים מהם הניפו שלט, "למען חרותכם ולמען חרותנו!" הם נחבשו בכלא לשנים ארוכות, שניים מהם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים. ראש המשטרה החשאית בכבודו ובעצמו טיפל בעניינם, ודיווח עליו להנהגה הקומוניסטית. האיש, יורי אנדרופוב, היה לימים הבוס הראשון של ולדימיר פוטין.
הנסיבות של 1968 היו שונות מאוד. לא היה אינטרנט. לא היה פאקס. הטלפון היה נתון לציתות ולניתוק. בכל ברית המועצות לא היו אפילו 1,000 "דיסידנטים", זאת אומרת מתנגדי המשטר (על פי המהולל שבהם, הפיזיקאי הגדול אנדריי סחרוב). מעטים מאוד ידעו על העזתם של שמונת המפגינים. יעברו כמעט 20 שנה לפני שיהיה אפשר לדבר על ההפגנה ההיא מבלי להיאסר.
כפסע עכשיו בין רוסיה לבין משטר טוטליטרי, כלומר משטר שיש לו שליטה מלאה על הזירה הציבורית. אבל ברוסיה עדיין יש סדקים, אם גם צרים מאוד. עדיין אפשר למצוא מידע ולהחליף אותו. מדוע השלטונות אינם אוכפים צנזורה מלאה על האינטרנט, כפי שעושה מדינת המשטרה הסינית? לחלופין, מדוע השלטונות אינם מנתקים את האינטרנט? על זה אין לנו תשובות. אולי זה עוד יקרה, ואולי בקרוב.
בינתיים, רוב המידע על הכישלון הצבאי הצורב של רוסיה בחבל חארקיב, בצפון מזרח אוקראינה, הגיע ממקורות רוסיים. זה כולל עדויות, צילומים וסרטוני וידאו שהתפרסמו על הרשת. המקורות האלה אינם מתנגדים למלחמה. אדרבא, רובם תומכים בה. הם התלוננו לא על עצם הלחימה, אלא על רשלנותה. הם התחילו ליצור לחץ ציבורי על ולדימיר פוטין לשנות כיוון.
מלחמת האין-בררה של פוטין
סקרי דעת הקהל ברוסיה מעוררים פקפוקים הכרחיים. אפשר בהחלט להניח שרוסים אינם ששים לגלות את דעתם האמתית על המשטר באוזני מראיינים לא מוכרים. אבל גם מבקרי המשטר נתנו אמון בכיוון הכללי של הסקרים, היינו תמיכה ציבורית מסיבית בפוטין ובמלחמתו. האמונה הזו הייתה מיוסדת גם על הסכמה אבל גם על הנחת יכולותיו. הוא חזר והפיח את האמון הזה באמצעות הבטחות פומביות רגועות ועתירות סמכות, ש"הפעולה הצבאית המיוחדת" מתנהלת בדיוק לפי התוכנית.
לא עוד. ביום ד' הוא הודיע כי הוא מגייס 300 אלף אנשי מילואים, והוא מנופף בגלוי בכלי נשק גרעיניים לעומת אוקראינה ותומכיה המערביים. קולונל המשטרה החשאית לשעבר, אמן השליטה בהבעות פנים ובלשון גוף, נראה נרגז על מרקע הטלוויזיה. יודעי פוטין אומרים שהוא רצה להיראות נרגז, כדי להפחיד את המערב. אולי. אבל פוטין הנרגז אינו זה שרוסים התרגלו להעריץ ב-20 השנה האחרונות.
הוא זקוק עכשיו לסוג חדש של אמון, לא זה הנובע מן ההנחה על הווירטואוזיות של מנהיגותו, אלא זה הנובע ממשהו שישראלים מיטיבים להכיר: האמונה שרוסיה לוחמת מלחמת אין-בררה. זה הטעם שהוא דיבר בנאומו על הסכנה האורבת עכשיו מצד נאט"ו לעצם שטחה של רוסיה. המערב זומם לפרק את המדינה הרוסית, התלונן הנשיא שיצא למלחמה כדי לפרק את המדינה האוקראינית; זה שיצא למלחמה לפני 14 שנה, כדי לפרק את המדינה הגיאורגית; זה החשוד בכוונות לפרק שורה של מדינות שכנות, לאחר שישלים את מבצע אוקראינה.
דה-מורליזציה
האם זה יעבוד? קשה לענות על השאלה הזו על יסוד ניסיון העבר. העמידה ההירואית של עמי ברית המועצות נגד גרמניה הנאצית במשך ארבע שנים איומות מוכיחה לכאורה את אורך הרוח ואת כושר ההתנגדות הטבעיים שלהם. אבל ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (שמה הסובייטי של מלחמת העולם השנייה), המשטרה החשאית ויחידות עונשין מיוחדות של המשטר עמדו בעורפם של הלוחמים, כדי להבטיח שהם לא ייסוגו. האם פוטין ירחיק לכת עד שם? ישלח חיילים תחת איום של נשק?
הדה-מורליזציה בצבא הרוסי מקבלת עכשיו חיזוקים יומיים. האוקראינים מצאו מאות מכתבי התפטרות, שחיילים רוסיים לא סדירים כתבו למפקדיהם, והשאירו זבמן נסיגתם המבוהלת מן העיר איזיום, שהאוקראינים חזרו וכבשו בתחילת החודש.
מלחמת אפגניסטן, בשנות ה-80, עוררה תרעומת, אבל היא התנהלה בימי הדיכוי של המשטר הסובייטי. התנגדות פעילה או גלויה לא עמדה על הפרק. לעומת זאת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (1996-1994) חשפה התנגדות חברתית רחבת ממדים, בעיקר מצד אמותיהם של חיילים. המלחמה ההיא הייתה אסון צבאי ופוליטי כבד. הצבא התגלה במלוא חולשתו ושחיתותו. ההתנגדות למלחמה הייתה גלויה ומאורגנת, והתנהלה מתוך משרדים בערים הגדולות. הימים היו ימי השיא הקצרים של הדמוקרטיה הרוסית, כאשר אנשים היו יכולים להפגין במרכז מוסקבה מבלי לחשוש מפני מעצר שרירותי, או מפני אלימותם של כוחות הביטחון.
הנסיבות ההן אינן חוזרות. התנגדות למלחמה היא עכשיו אקט חתרני. הביטוי הריאלי ביותר של התנגדות הוא אפוא השתמטות מגיוס באמצעות הסתתרות או באמצעות נסיעה לחו"ל. עשרות אלפי רוסים עזבו בימי המלחמה הראשונים. הם עשו כן לא כדי להשתמט מגיוס, מפני שאז לא היה עדיין גיוס חובה. זה היה צירוף של סיבות פוליטיות וכלכליות. לא כן עכשיו. עכשיו היוצאים עושים כן כדי שלא להיקלע לקו האש באוקראינה.
מראית-עין של שגרה
השירות הרוסי של הבי.בי.סי בדק ומצא עלייה מסחררת מתוך רוסיה בהתעניינות מקוונת בטיסות לחו"ל. בטוויטר נפוץ אתמול צילום מסך של מחירי טיסות ממוסקבה לדובאי. מושב עלה ביום ד' יותר ממיליון רובל, קרוב ל-18 אלף דולר. היום לפנות בוקר, לפי ציוץ מאנליסט המתמחה ברוסיה, "כל הטיסות ממוסקבה לאיסטנבול מלאות עד יום שני, 26 בספטמבר. יש כמה מקומות פנויים תמורת 3,000 דולר בסך הכול". עד לפני כמה ימים, איסטנבול הייתה אחד היעדים הזולים ביותר של טיסות מרוסיה.
באוקראינה, מייד לאחר הפלישה, השלטונות הטילו איסור מיידי על יציאת גברים בגיל גיוס. זה עדיין לא קרה ברוסיה, אבל הדעת נותנת שזה עניין של זמן בלבד. הוראת הגיוס החלקי כוללת עונשים כבדים לסרבנים. סגירת הגבולות, לפחות באופן סלקטיבי, היא הצעד הטבעי הבא.
בתחילת המלחמה, פוטין גמר אומר להוסיף ולקיים מראית עין של שגרה. הכנסות הנפט והגז העצומות של רוסיה אפשרו לו לממן את מראית העין הזו, גם כאשר עסקים מערביים עזבו את רוסיה בהמוניהם, ונזק כבד נגרם לה מצד הסנקציות הכלכליות, הפיננסיות והטכנולוגיות.
האם פוטין יוכל להוסיף ולקיים את מראית העין? כלל לא בטוח שהוא יוכל, ואפשר שהוא פשוט לא ירצה. זה הזמן הטבעי לקרוא להמונים להתגייס לטובת המולדת. זה הזמן לקרוא להם להקריב את נוחיותם ואת כספם, כאשר ילדיהם, או אחיהם, נשלחים אל החזית.
בקיצור, זה הזמן לעבור למצב מלחמה פעיל, על כל מה שמשתמע ממנו. אבל הבה נודה שאין לנו מושג מה בדיוק משתמע ממנו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
