כאשר שליט יחיד של מעצמת על, בעיצומו של משבר כלכלי גובר, פותח את השנה ה-11 של רודנותו בהזהרה לנתיניו מפני "רוחות עזות וגלים, וים סוער ואפילו מסוכן", מוטב להאזין.
שי ג'ינפינג, המחזיק בשלוש הכהונות רבות הכוח ביותר של סין, השמיע את ההזהרה הזו אתמול (יום א') בנאום של שעתיים, באוזני ועידת המפלגה הקומוניסטית. הוועידה הזו מתכנסת אחת לחמש שנים. למפלגה יש מונופול מלא על השלטון מאז 1949. השבוע היא עומדת להאריך את שלטונו של שי בחמש שנים, לאחר שהסירה את ההגבלות על אורך כהונתם של מנהיגיה. הוא המזכיר הכללי של המפלגה ו"יושב ראש המדינה" (זאת אומרת, נשיא). המפלגה היא מקור כוחו העיקרי.
שי הגיע אל הוועידה הזו במצב רוח מלחמתי. הוא אמר לבאי הוועידה, כי הוא מגן על סין מפני איומים חיצוניים. "זיכרו-נא את הסכנות האורבות לנו בעיצומו של שלום", אמר שי, שהוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים מכוח הכהונה של 'יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית'. הוא הוסיף: "השגיחו-נא על שלמותו של ביתנו לפני בוא הגשמים, והתכוננו-נא לקראת המבחנים הגדולים של הרוחות העזות, של הגלים, של הים הסוער".
הוא כמובן לא דיבר על מזג האוויר. הוא התכוון לאפשרות של מלחמה. ואף כי לא נקב בשמו של האויב שוחר-הרעות, לאיש לא היה ספק שהוא מתכוון לארה"ב. היחסים בין שתי המעצמות הכלכליות הגדולות ביותר בעולם עומדים בסימן הידרדרות בלתי פוסקת בשנים האחרונות. וושינגטון מגייסת תמיכה מצד בעלות בריתה באסיה, באוקיאנוס השקט ובאירופה כדי "לבלום את סין". בחודש שעבר היא הטילה הגבלות על יצוא שבבים ומוליכים-למחצה לסין, עניין בעל חשיבות אסטרטגית קריטית לחלוטין.
מירוץ חימוש מסיבי מתנהל בין שתי המעצמות בכל תחום אפשרי, כולל ההכנות למלחמה בליסטית בחלל החיצון. סין מצמצמת בהתמדה את יתרונה של ארה"ב במערכות נשק מתוחכמות בים ובאוויר. בארה"ב מובעים ספקות פומביים על אודות יכולתה הצבאית של אמריקה להתמודד בהצלחה עם האיום הסיני.
טייוואן אינה רוצה להיות כהונג קונג
האיום הזה אינו תיאורטי. אפשר שהוא קרוב מאוד להתממש, במימי ים סין הדרומי, שבו עוברים נתיבי השיט ההומים ביותר של כדור הארץ. מומחים צבאיים במערב משוכנעים, שסין מתכוננת להתקפה על טייוואן, האי שהיא תובעת עליו בעלות.
ארה"ב אמנם אינה מכירה פורמלית בממשלת טייוואן, ומקבלת את עמדת סין שהאי הוא חלק של סין, אבל היא גמרה אומר להגן על זכותה של טייוואן להחליט בעצמה איך היא רוצה להישלט. בטייוואן, בניגוד לסין, יש ממשלה דמוקרטית לכל דבר.
שי הכריז אתמול, שסין אמנם מעדיפה "איחוד בדרכי שלום" של האי עם היבשת, אבל היא אינה מוכנה להוציא שימוש בכוח מכלל אפשרות. האנלוגיה עם רוסיה ואוקראינה ברורה. הציפייה הרשמית בטייוואן היא שסין תהיה מוכנה לפלוש בתוך שנתיים או שלוש.
שי השתבח אתמול, שמשטרו הצליח להשלים את השתלטותו על הונג קונג. המשטר שלל אחת לאחת את החירויות הפוליטיות, שמהן הונג קונג נהנתה מאז הסתלקה ממנה בריטניה, לפני כמעט 25 שנה. אמנם הונג קונג מוסיפה ליהנות ממידה של אוטונומיה, עם ממשלה נפרדת, אבל אבד הכלח על הנוסחה הישנה של "ארץ אחת, שתי שיטות".
לפני מגפת הקורונה, מיליונים נהגו לצעוד ברחובות הונג קונג בהפגנות תקופתיות של התנגדות למשטר הקומוניסטי. עכשיו, הביטוי הקטן ביותר של התנגדות למשטר כרוך בעונשים דרקוניים. אין עוד ספק שגורל כזה שי מועיד גם לטייוואן. 24 מיליון טייוואנים אינם רוצים להיות נתיניה של מדינת משטרה. אבל בעיני שי, החזרת טייוואן אל חיק סין היא צורך היסטורי, גם אם מילויו יצריך מלחמה הרסנית.
להגן עליהם ביום סגריר
חוץ מהזהרות מזג האוויר, נאומו של שי היה עתיר קלישאות ומעוט תוכניות קונקרטיות לשיפור חייהם של 1.4 מיליארד סינים. המפלגה הקומוניסטית מתגאה במידה לא מבוטלת של צדק בהצלחתה לחלץ מאות מיליונים מקו העוני, וליצור את הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. אבל סין מזדנבת הרחק מאחור בחישוב ההכנסה לגולגולת (מקום 102, על פי אתר הרשת של הסי.איי.אי).
יתר על כן, כלכלת סין נקלעה למשבר. היא מוסיפה לצמוח, אבל בקצב אטי בהרבה מזה שהיא ציפתה לו לפני עשר שנים, כאשר שי עלה לשלטון. זינוקה הגדול, בסוף המאה שעברה, היה בעיקר תוצאה של יצוא מסיבי. אבל בשלב הזה של התפתחותה סין זקוקה לצריכה פנימית מוגברת. תחת זאת, הסינים, מעדיפים לחסוך כסף במקום להוציא אותו. חסכונותיהם הפרטיים גדולים פי שניים מאלה של התושבים ב-40 הארצות החברות בארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD), שישראל היא אחת מהן.
סיבה מרכזית לעודף החיסכון היא אי הצלחתה של סין לשכנע את אזרחיה, כי המדינה תגן עליהם ביום סגריר, כפי שמדינות-רווחה עושות במערב באמצעות ביטוח סוציאלי, ביטוח בריאות ופנסיות. רמת החרדה בסין גברה בשנים האחרונות, כמובן בהשפעת הקורונה, אבל גם בקשר ישיר עם השתמטותה של הממשלה מפני רפורמות של שירותים חברתיים ותחת הרושם של ירידה ניכרת בערך הנדל"ן.
הזינוק הכלכלי בסין בסוף המאה שעברה היה תוצאה של ליברליזציה והרחבת תפקידו של המגזר הפרטי. המשטר עודד אז את הסינים "להתעשר" וגם להפוך לבעלי בתים. חלק ניכר מן הגידול בצריכה הפרטית היה תוצאה של תחושת רווחה, שהניבה העלייה בשווי של נכסי מקרקעים. ענף הנדל"ן בסין נענש קשה בשנים האחרונות, והוא איבד את מרכזיותו כמנוע של צמיחה.
ביטוי דרמטי של ההאטה הכלכלית ניתן במרוצת הקיץ, כאשר חודש אחר חודש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסין פרסמה נתונים המעמידים את אבטלת הצעירים (בני 16 עד 24) על שיעור הקרוב ל-20%.
העדיפות העליונה: שליטה באוכלוסייה
כל זה מתרחש על רקע האכיפה הנוקשה של כללי הקורונה. סין דבקה בתבניות ההתנהגות שהיו מובנות מאליהן בכל העולם לפני שנתיים או שלוש, אבל השתנו מעיקרן לרגל הגידול במספר המחוסנים. בסין, המשטר עדיין מעדיף לסגור ערים ענקיות, או לפחות חלקים מהן, עם כל גילוי של הידבקות. שי הגן אתמול על ההתנהלות הזו, וזקף לזכותה את ההצלחה לבער את הקורונה מסין. אבל להצלחה הזו יש מחיר כלכלי כבד.
התנהגות המשטר אינה מתיישבת עם ציפיות רציונליות, ויש סימנים שהיא מעוררת תרעומת, תסכול והתנגדות. כמובן, מדינת המשטרה חזקה ויעילה, והיא אינה מתקשה לשים קץ לכל ביטוי של אופוזיציה. אבל היא אינה יכולה להתעלם מן הסיבות לתסיסה. גם דיקטטורים תלויים בדעת קהל.
שי ג'ינפינג חוזר ומוכיח שהעדיפות העליונה שלו היא שליטה באוכלוסייה. בעיניו, שליטה כזאת הכרחית לחלוטין לקראת מזג האוויר הסוער שמפניו הוא מזהיר. בפרוש תקופת הכהונה השלישית שלו, שי רשאי לזקוף לזכות עצמו צמצום דרסטי של החופש האישי, הפוליטי והכלכלי בסין. לפחות במובן הזה הוא מושווה עם מאו צה טונג, מייסד הרפובליקה העממית, ששלט בה ללא מצרים עד מותו ב-1976. שי כמובן אינו משתווה לאינטלקט של מאו או לכריזמה שלו, אבל הכלים שמדינת המשטרה האולטרה-מודרנית מעניקה לרודן מבטיחים אותו כנראה מפני כל תחרות.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
