בניגוד לטענות, אריה דרעי לא הואשם או הורשע בהעלמת מס

עו"ד משה מזרחי הוא היועץ המשפטי של רשות המסים לשעבר. עו"ד  עמית קריגל הוא מנהל מחלקה בכיר בלשכה המשפטית ברשות המסים לשעבר

השיח הציבורי הנוגע לעבירות המס בהן הורשע ח"כ אריה דרעי עושה לו עוול חמור. ניתוח מקצועי של האירועים מעלה כי דרעי לא הואשם ולא הורשע בהעלמת מסים, במעשיו לא נוצרה פגיעה באוצר המדינה, ונקבע כי לא הייתה לו כוונה לפגיעה כזו. 

● איך חזר דרעי למרכז הזירה למרות הסדר הטיעון שחתם
● יש מקום להגביל את מערכת המשפט, אך לא כדי לשרת אינטרסים מפוקפקים | דעה
● העתירות בדרך: המכשולים המשפטיים במינוי דרעי לתפקיד שר | פרשנות
● מינוי דרעי לשר: מנוגד לחוק ולפסיקה ופוגע בדמוקרטיה | דעה
● הרשעה בפלילים סוגרת את הדלת לשערי הכנסת? כך זה נגמר בפעמים הקודמות

דרעי הורשע בעבירות קלות יחסית שעניינן מעורבות עקיפה בפגמים בדיווח, ללא מודעות בפועל, מבלי שנגרם נזק לקופה הציבורית. עבירות מסוג זה ובסכומים דומים מסתיימות בדרך-כלל בהסדר אזרחי או בכופר. נדמה כי אלמלא היה מדובר בחקירה בעלת תהודה ציבורית שהושקעו בה מאמצים כבירים, לא היה מוגש כתב אישום בתיק זה.

דרעי הורשע לפי הודאתו בשתי עבירות מס שיסודן רשלנות: בעבירה על חוק מיסוי מקרקעין, כמסייע למי שהגיש דיווח חסר; ובעבירה של הגשת דוח שאיננו נכון למס הכנסה, לצד אי-הגשת דוח ואי-ניהול פנקסי חשבונות. אולם מהצגה לקונית של הדברים, קשה להבין מה בדיוק היה חטאו של דרעי. ננסה לדקדק מתוך קריאה בכתב האישום ובגזר הדין שאישר את הסדר הטיעון.

לדקדק בקביעת התמורה

האישום הראשון עוסק במכירת נכס מקרקעין מדרעי לאחיו. לפי כתב האישום, הוסכם בין האחים כי הנכס יימכר לאח במחיר המשקף את העלויות שהוציא דרעי עד מכירתו. הנה עובדה קריטית: בבסיס העסקה אין רווח, וממילא לא יכולה להתגבש חבות מס.

המדינה טענה כי בין דרעי ואחיו התגבשה הסכמה למכירת המקרקעין בסכום גבוה יותר בכ-1.5 מיליון שקל מהסכום בחוזה, כשמוסכם שלא נוצר רווח לדרעי. אין ספק כי אילו דרעי היה מדווח במודע על סכום מוקטן בניגוד להסכמות חוזיות ברורות בינו לאחיו, המדינה הייתה מתעקשת על עבירת מס מתוך מודעות ובכוונה להעלים מס. מתקבל הרושם שהטענה לחוזה מוקדם בתמורה גבוהה יותר, אינה מבוססת.

עוד עולה כי דרעי לא חתם על החוזה ולא חתם על טופס הדיווח לרשויות המס. קשה לזהות היכן סייע דרעי להתגבשות עבירת המס, כשאין רווח בעסקה, וממילא אין בה ליצור חבות מס. גם העובדה שהצדדים לעסקה הם אחים, ולכן יש לדקדק בקביעת התמורה, הייתה ידועה.

ולבסוף, גם המדינה לא טענה כי דרעי נהנה מחיסכון מס, ולו של שקל. נטען בשולי הדברים כי הפחתת התמורה גרמה להפחתה (זניחה, כ-30,000 שקל) במס רכישה של האח.

האישום השני בהיר מעט יותר. דרעי, באמצעות חברה בבעלותו, היה זכאי לתשלומים עתידיים בגין גיוס משקיע שביצע בעת שלא היה נבחר ציבור. משנבחר לכנסת ביקש שתשלומים עתידיים שולמו לחברה בבעלות אחיו. לכן, דרעי לא דיווח על הכנסה זו, אולם אחיו דיווח על ההכנסה ושילם את המס.

גם אישום זה לא מבהיר מדוע החליט דרעי להעביר את קבלת הכספים לאחיו, אך ברור, כפי שמציין בית המשפט, שדרעי לא הונה ולא תכנן להונות את שלטונות המס, ולא הפחית מס, שהרי אין הבדל מבחינת המדינה אם חברת דרעי משלמת את המס על הכנסות אלה או חברת האח.

בין רשלנות לאחריות

כידוע, החוק לא מגדיר מה היסוד ההופך עבירה לעבירה שיש עמה קלון. ברי כי ליסוד הקלון נלווה מרכיב של פגם מוסרי הדבק במבצע העבירה. לעניין זה נקבע כי אין לקבוע כלל נוקשה, ויש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה.

אין כל ספק כי העלמת מסים מכוונת היא עבירה שיש עימה קלון. הפגם המוסרי הנעוץ בגזל מהציבור ברור. יסוד המודעות הנדרש בעבירה כזו מלמד כי העבריין היה מודע למעשיו והחליט בזדון להעלים מס. לעומת זאת, כשמדובר בעבירת רשלנות הנעדרת מודעות לרכיבי העבירה, קשה לייחס פגם מוסרי מובהק למעשה.

בסופו של יום, דרעי הורשע בשתי עבירות של רשלנות. הווי אומר, דרעי עצמו לא היה מודע לכך שהוא מבצע עבירות מס, אלא שאדם סביר במצבו היה אמור להיות מודע לביצוע העבירות. אחד המקרים מתייחס לסיוע במחדל, ואוצר המדינה לא ניזוק במאומה.

יש לומר מפורשות: משהוגש כתב האישום (המיותר כאמור), היה על המדינה להצהיר מיוזמתה כי אין קלון במעשיו של דרעי, והדיון החוקתי המתפתח כעת לנגד עינינו היה נמנע מראש.