הישראלים כבר לא נדבקים למסך הטלוויזיה. האם זה סימן טוב?

מאז מתקפת החמאס על יישובי העוטף בדרום נצמדו הישראלים למסכי הטלוויזיה. נתוני הרייטינג זינקו, ונותרו גבוהים לאורך תקופה ארוכה מאוד. למעשה, כבר שנים לא נרשמו נתונים כאלה בישראל, ודאי לא מאז עלייתן של הרשתות החברתיות.

מסקר שפרסמה בשבוע שעבר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו עולה שערוצי הברודקאסט הם כלי התקשורת שנתפס האמין ביותר בעיני הישראלים בזמן המלחמה (61%), ובהתאמה, זהו אמצעי התקשורת הראשון שאליו הם פונים כדי להתעדכן במידע חדשותי (65%). וכך, מדיום שכבר הוספד, רשם בחודשים האחרונים פופולריות שיא בנסיבות עצובות.

אלא שצריכת החדשות המוגברת לא בהכרח מועילה מבחינה נפשית. במחקר חדש שערך בזמן המלחמה ד"ר גל יעבץ מאוניברסיטת בר אילן נבחנו המוטיבציות לצריכת חדשות. הבולטות מתוכן היו עדכוני חדשות, רצון להתעדכן בהנחיות, קשר לקהילה ותחושת ביטחון.

"מצאנו שבקרב שאנשים שצורכים חדשות כדי לקבל תחושת ביטחון, ככל שהם צפו יותר שעות ביום כך רמת החרדה הייתה גבוהה יותר. זה נכון לכל קצוות האוכלוסייה, ולא משנה אם הם מצביעי ימין או שמאל, גרים בצפון, בדרום או במרכז, דתיים או לא", מספר יעבץ. "בין אם זה סיבתי או נסיבתי, זה קשר לא בריא. במקום להתמלא בתחושת ביטחון הם חווים יותר חרדה, וזו לולאה אכזרית. לכן אי אפשר להחזיק אותה יותר מדי זמן".

התוצאה היא מגמת ירידה בנתוני הצפייה, אך ייתכן כי הדבר דווקא מלמד על "החלמה" טלוויזיונית.

 ד''ר גל יעבץ / צילום: אוניברסיטת בר-אילן

התפקיד החדש

כדי לנתח את התהליך שעבר על מדורת השבט הישראלית, יש לחזור מעט אחורה. "בשנים האחרונות שמענו טענות על כך שהמדיום טלוויזיוני נדחק לשוליים, מאבד את מעמדו ותפקידו, לטובת האינטרנט והרשתות חברתיות", מזכיר ד"ר עמית קמה, יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת.

"בתקשורת יש תיאוריה בשם 'שיחלוף': המדיום החדש לוקח חלק מהתפקידים של המדיום הישן. אבל המדיום הישן לא הולך לאיבוד. האינטרנט לא מצליח למלא את כל התפקידים שהטלוויזיה מילאה".

לפי ד"ר קמה, "המדיום הזה שהוספד, עדיין רלוונטי. הטלוויזיה הוכיחה שהיא יכולה למלא גם תפקידים חדשים, כמו מיידיות. ב־7 באוקטובר הוכח במובהק שהטלוויזיה לא מפגרת אחרי אתרי האינטרנט. לפעמים אפילו להפך, היא הצליחה להציג מידע ועדכונים לא פחות מהר מהם.

"לכולנו יש הרבה מאוד אפשרויות, ועדיין, הידיעה שאני צופה עם עוד מיליוני אנשים באותו התוכן ייצרה תחושה חזקה במיוחד. כשיש אירוע שמערער את היציבות שלנו, אני כצופה רוצה להרגיש שאני חלק מאיזה גוף, שאני לא לבד במערכת הזו".

 ד''ר יובל קרניאל / צילום: עדי כהן צדק

ד"ר יובל קרניאל מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, מזכיר כי טרום המלחמה, ההתפוררות הישראלית וההפיכה המשטרית הביאו את התקשורת לשפל. "ופתאום היא תפסה תפקיד כפול: לא רק לספר לנו מה קורה, אלא גם לתת נחמה ולחזק. היא הייתה ראשונה שתפקדה, כשהמדינה כמעט קרסה. בזמן אמת הייתה תשובה לפחדים, וזה נמשך תקופה מאוד משמעותית: קיבלנו שם תשובות לחרדות שלנו.

"פתאום המלחמה החזירה את השידור החי. זה היה כמו אירועי ספורט, רוצים לדעת כמה־כמה בין שתי קבוצות, שלנו ושל החמאס".

התקשורת הפכה למאוד מגויסת.
"זה מה שהציבור רצה, וזה ניכר בשיעורי הצפייה. הצופים רצו לשמוע שאנחנו מנצחים, מכים ורומסים, ולא על הקשיים והמחדלים והירי הדו צדדי. התקשורת מאוד משרתת את הצבא. השידור נע בין שלושה צירים של צה"ל - צנזורה ('אם הם אישרו, אז זה בסדר לשדר'), דובר צה"ל (בלי כמעט לבקר או לאתגר) ופיקוד העורף (המסבירים עדיין יושבים באולפנים). גם הכתבים הצבאיים הם סוג של חיילים מגויסים שנכנסים עם הצבא לעזה - והציבור אוהב את זה".

תשישות מדיה

ניתן לבחון את הנושא דרך הרייטינג של מהדורות החדשות המרכזיות. אם בשבועות הראשונים הרייטינג המצרפי שלהן בערוצים 12,13,14 ו־11 עמד על כ־50%, כעת כבר מדובר בכ־40%. בהמחשה ספציפית יותר, בערב הראשון למלחמה רייטינג מהדורת קשת 12 עמד על 30%, ואילו בתחילת ינואר כבר נרשם ערב עם 14.4% - כמעט כמו טרום המלחמה.

גם אורך המהדורות השתנה עם השחיקה בצפייה. בחודש הראשון הן נמשכו עד שתיים בלילה, אחר כך הן ירדו ל־23:00, וכעת הן מסתיימות ב־21:30 כפי שהיה בשגרה. עם זאת, בכל אירוע משמעותי הרייטינג עולה, כמו בירי הטילים למרכז הארץ בערב השנה האזרחית החדשה, בראיונות עם חטופים שחזרו מהשבי, או הפציעה של הזמר עידן עמדי השבוע (בזמן הכתבה עליו בקשת 12 נמדדו 25% רייטינג).

הנתונים של ד"ר יעבץ מצביעים על כך שבששת השבועות הראשונים של המלחמה, מחצית מהציבור צרכו 3.5 שעות חדשות, ושליש צרכו 4 שעות ביום. "וזה רק מה שזוכרים בפועל, אבל יש גם ווטסאפ וטלגרם ורשתות חברתיות. כלומר בעצם היו מחוברים כל היום", הוא מחדד.

"זה הוביל לתופעה של תשישות מדיה. אנשים כל כך מוצפים, שהם כבר לא יכולים להיות מעודכנים, זו מעמסה קוגניטיבית שמתישה פיזית. למה הרשתות החברתיות לא מתישות ככה? כי הן מתקשרות אצלנו לדברים אחרים, יומיומיים יותר. טלוויזיה זו כבר צריכה אקטיבית, ואז אתה שחוק כאילו אתה עובד בזה.

"זו חרב פיפיות: מצד אחד הצורך להתנתק כדי להחזיר את השליטה לחיים שלנו ולדאוג לבריאות הנפשית. מצד שני, העובדה שאנשים החליפו דיסקט גורמת לכך שלא מספיק מדברים על החטופים והחטופות".

"הרייטינג מלמד אותנו על תופעה מאוד עצובה: השגרה של המלחמה", מחדד ד"ר קמה. "ברגע שתופעה הופכת לחלק מהיומיום שלנו, זה כבר לא מעניין אותנו. אז בסדר, נפל עוד טיל, ויש פצצות. זה כמו שיכתבו בעיתון שהשמש זרחה בבוקר. השגרנו את המלחמה".

"זה דבר בריא", אומר קרניאל. "המשק צריך לחזור לפעול, וגם התקשורת חוזרת לשגרה. אני מקווה שילמדו את הלקח ולא יתנו יותר במה לקיצוניים, להסתה ולשקרים. צריך להיות יותר מחויבים לתפקידים המסורתיים של התקשורת".

האם האדרנלין יחזור

החזית הצפונית מול החיזבאללה בלבנון עדיין לא מוגדרת כמלחמה, אבל אם זה יקרה, האם כולנו שוב נידבק למסך? "האדרנלין יתחיל לעבוד, ויוביל אותנו בחזרה לחדשות", אומר יעבץ.

"לצד השחרור של חיילי המילואים רואים שחרור של הציבור בעורף", מציין קרניאל. "קודם לא היה מוסרי לעשות דברים אחרים, היום הצופים משתחררים לקומדיה. אבל אם חלילה טילים יחזרו ליפול והחרדה תעלה, נחזור לחירום גם בצפייה".