היא קראה לקבלן נוכל ושקרן, הוא תבע דיבה. מה פסק בית המשפט?

בשנת 2014 נחתם הסכם בין בעלי דירות בבניין בחיפה, בהם בת 81 היום ובעלה, לבין חברת הבנייה דורפברגר, לחיזוק הבניין ותוספת בנייה. החברה התחייבה לשלם לבעלי הדירות דמי שכירות של 3,300 שקל עד שהדירות יהיו מוכנות. לאחר שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים, החברה הפסיקה ב-2018 לשלם את השכירות, אף שהדירה לא הייתה ראויה למגורים. בפגישה בנוכחות מתווך הטיחה האישה במנהל החברה שרון דורפברגר אמירות קשות, בהן "אתה נוכל ושקרן, ואני מבטיחה שאספר את זה לכל הלקוחות שלך", ו"אין לך כסף לסיים את הפרויקט".

החברה והמנהל הגישו ב-2018 תביעת לשון הרע על 100 אלף שקל. במקביל בני הזוג הגישו תביעה נגד החברה על הפרת ההסכם וגרימת נזקים, שהתקבלה ברובה, כשנקבע כי החברה איחרה ב-26.5 חודשים בהשלמת הפרויקט.

השבוע דחה השופט רמזי חדיד מבית משפט השלום בחיפה את תביעת לשון הרע, שעוכבה עד להחלטה בתביעה המקבילה. חדיד קבע כי האמירה "אין לך כסף לסיים את הפרויקט" אינה מהווה לשון הרע, ואילו הכינויים "שקרן" ו"נוכל" מהווים לשון הרע, אך לקשישה עומדת הגנת "אמת דיברתי".

השופט קבע כי העבודות בפרויקט הסתיימו באיחור ניכר, ההתחייבויות הופרו ברגל גסה, ומנהל החברה הפר הבטחות ביודעין וגרם למצוקה קשה לקשישה.

תנאי נוסף להגנת האמת הוא אינטרס ציבורי בהתבטאות: "לציבור יש אינטרס מובהק לדעת מי הקבלן המבטיח הבטחות שווא חסרות כל בסיס. יתרה מכך, הפרסום נשוא התביעה תורם לקידום תחרות הוגנת בין הקבלנים, המבוססת על מידת קיום התחייבויותיה כלפי רוכשי הדירות".

התביעה נדחתה, והחברה ובעליה חויבו לשלם 17,500 שקל הוצאות משפט.

החברה ובעליה יוצגו על־ידי עו"ד ליאור פוליאקוב ממשרד פירון, שמסר: "מאוקטובר מרשי משרת במילואים ולכן לא הספיק ללמוד לעומק את פסק הדין. עם זאת, והגם שמרשי סבור כי נפלו בו טעויות, בנסיבות בהן הוא שרוי הוחלט שלא לערער".

הנתבעת יוצגה על־ידי עורכי דין אורן כ"ץ ואלי הירש ממשרד יוסף ישורון.

עו"ד כ"ץ מסר: "מקרה זה מעלה על נס את החשיבות בבחירה מדוקדקת וזהירה של יזמי פרויקטים במסגרת תמ"א 38 ובכלל, במיוחד בתקופה הנוכחית - כאשר הסיכון היזמי מתגבר".

משמעות הפסיקה: הגנת "אמת דיברתי" על לשון הרע תעמוד אם בהתבטאות יש עניין ציבורי. לציבור יש אינטרס מובהק לדעת על קבלנים המבטיחים הבטחות שווא.

מספר תיק: 6352-08-18

בית המשפט העליון דחה השבוע בקשת רשות ערעור שהגישה חברת תיווך נדל"ן על החלטה שלא לחייב אב ובנו, שרכשו בית בהרצליה פיתוח ב-12.7 מיליון שקל, בדמי תיווך כלשהם. המחלוקת בין הרוכשים למתווכת מטעם החברה נבעה מהיעדרו של הסכם תיווך בכתב, כנדרש לפי חוק המתווכים.

האב פנה בשנת 2018 למתווכת וביקש להיעזר בה לרכישת בית לבנו. המתווכת ערכה לשניים, העוסקים בעצמם בתחום הנדל"ן, סיורים בכ-20 נכסים. בכל אחת מההזדמנויות חתם האב על הסכם תיווך ביחס לנכס שבו סיירו. לאחר מכן המתווכת הזמינה את הבן לסיור, אליו הצטרף האב, בשני נכסים שנמכרו במסגרת כינוס נכסים. השניים קנו את אחד הנכסים.

לא הייתה מחלוקת שלא נחתם הסכם תיווך, אך המתווכת טענה כי האב הסכים אז לשלם דמי תיווך בגובה 1% ממחיר העסקה. לגרסתה, האב ביקש שלא לחתום בעת הצגת הנכס בגלל החושך במקום והיעדר משקפי ראייה.

האב ובנו טענו כי נחשפו לפרסום על הנכסים קודם, שלא באמצעותה, והכחישו שהתחייבו לשלם דמי תיווך.

המתווכת הגישה בינואר 2020 תביעה לבית משפט השלום. בתחילה התקבלה התביעה, ונקבע כי המתווכת הייתה הגורם היעיל בביצוע העסקה, ונדחתה גרסת הרוכשים כי יכלו לאתר את הנכס בעצמם. נקבע כי הם נהגו בחוסר תום־לב והתחמקו מחתימה על הסכם. לכן יש להעדיף את "זעקת ההגינות" שמאפשרת להתגבר על היעדר הסכם. הרוכשים חויבו לשלם למתווכת 127 אלף שקל, 1% ממחיר הרכישה.

ערעור שהגישו הרוכשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב התקבל, והתשלום בוטל. המחוזי קיבל את הקביעות העובדתיות, אך קבע כי ניתן יהיה לוותר על דרישת הכתב רק במקרים של "מרמה ממשית" מצד הרוכש, שלא התקיימה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופטת דפנה ברק־ארז דחתה את הבקשה ואף לא ביקשה את תגובת הרוכשים.

החברה יוצגה על־ידי עורכי הדין משה אמסלם ושירה זמלר.

משמעות הפסיקה: ניתן לחייב בתשלום דמי תיווך ללא הסכם כתוב כנדרש בחוק, רק אם יש "מרמה ממשית" מצד הרוכשים.

מספר תיק: 863/24

חברת ח.א.ח. תאורה מהצפון, העוסקת בסחר בכלי רכב, פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להוציא צו מניעה שיאסור על בנק הפועלים לסגור את חשבון הבנק העסקי שלה בעכו, זאת עד מתן פסק דין בתביעה שהגישה נגד הבנק.

ברקע עומדת חקירה פלילית המתנהלת נגד החברה בחשד להלבנת הון, שבמהלכה הוקפא חשבון הבנק שלה לחודשיים. שנה לאחר מכן, באוגוסט 2023, פנה הבנק לחברה לקבלת הסברים לפעילות. החברה טענה כי החלטת הבנק חד־צדדית ופוגעת קשה בהתנהלותה, מאחר שכל עסקאותיה מתבצעות דרך פעולות בנקאיות.

השופטת עירית וינברג קבעה בחודש שעבר כי סירוב הבנק לאפשר פעילות בחשבון הוא סביר. החוק לא מגדיר מהו "סירוב סביר", ולבנק יש שיקול־דעת רחב. בין הסיבות המצדיקות סירוב מנתה השופטת התנהגות רשלנית מצד לקוח וגם חשש מהלבנת הון או לשימוש בו למימון טרור. הנטל להוכחת הסבירות הוא על הבנק.

נקבע כי הבנק עמד בנטל ההוכחה, מאחר שהתנהלות החברה בחשבון מעוררת חשד סביר, והחברה לא סיפקה הסברים לחוסר ההיגיון הכלכלי. מנהל הסניף העיד כי הפעילות אינה תקינה ולא מאפיינת את הענף.

השופטת מצאה כי החברה לא הצליחה להראות כי שילמה תמורה לכל עסקות מכירת רכב. "מעדות מנהל הסניף ודפי החשבון עולה כי החשבון משמש 'צינור' להעברת כספים, ללא היגיון עסקי, ובאופן שלא ניתן להתחקות אחר מקור הכספים".

בית המשפט התייחס להעברות כספים גדולות ותדירות מחשבונות של חברה אחרת, ומשיכתם מיד לאחר מכן תוך טשטוש מקורם.

טענת החברה שחשבונה הוקפא רק כי מתנהלת נגדה חקירה, נדחתה. נקבע כי החקירה מהווה דגל אדום, ובצדק עלה חשד בבנק, שחייב בדיקה דקדקנית. נקבע כי החברה לא הצביעה על הנזק העלול להיגרם לה מסגירת החשבון ולא הוכיחה כי ייגרם נזק שלא ניתן לפיצוי בכסף. שיקול נוסף היה חוסר תום־לב החברה שהסתירה את קיום החקירה הפלילית. טענת החברה כי מדובר בשיקול לא רלוונטי, נדחתה.

בנק הפועלים יוצג על־ידי עו"ד ברוריה שריר־הראל. החברה יוצגה על־ידי עו"ד איימן מסארווה, שמסר: ״העלינו טענות כבדות־משקל נגד החלטת הבנק לסגור את החשבון, ולטעמנו הוא לא נתן להן את המשקל הראוי".

משמעות הפסיקה: חקירה פלילית לא מספיקה להקפאת חשבון ביוזמת הבנק, אך היא מהווה דגל אדום המצדיק בדיקה.

מספר תיק: 39074-12-23