כן מדינת חסות של ארה"ב, בינתיים

 הכותב הוא לשעבר סגן ראש המל"ל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי.  הוא גם מחבר הספרים "תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות", ו"ישראל ואיום הסייבר: כיצד הפכה אומת הסטארט־אפ למעצמת סייבר גלובלית"  

האם ישראל מסוגלת להתקיים היום בלי ארה"ב? התשובה כנראה שלילית. התלות בארה"ב קיומית, לא פחות. למזער, מדובר בקיום אחר, הרבה פחות בטוח והרבה יותר עני. איש בארץ לא רוצה בו.

רבים מזהים את "היחסים המיוחדים" עם הסיוע האמריקאי, העומד על 3.8 מיליארד דולר בשנה; בתום חבילת הסיוע העשר-שנתית הנוכחית ב-2028 הוא יסתכם בסכום דמיוני של כ-170 מיליארד דולר. בפועל, הסיוע השנתי מהווה כ-3% מהתקציב הלאומי וכאחוז מהתמ"ג, סכום מכובד אמנם, אך כזה שניתן, לכאורה, לחיות בלעדיו. מצד שני, הסיוע מהווה כ-20% מתקציב הביטחון, כ-40% מתקציב צה"ל, וכמעט כל תקציב הרכש.

שום מדינה מלבד ארה"ב אינה מוכנה לספק לישראל אמצעי לחימה בכמויות ובאיכויות הנדרשות, גם אם נשלם במזומן. ללא האמל"ח האמריקאי, צה"ל יהיה כלי ריק, גם אם חייליו חדורי מוטיבציה.

ערכו הכספי של הסיוע אינו העיקר, כפי שהומחש היטב במלחמה בעזה. לא זו בלבד שהזדקקנו לסיוע חירום באמל"ח ולגיבוי במועצת הביטחון, ארה"ב אף נאלצה לשגר שתי נושאות מטוסים כדי להרתיע את איראן וחיזבאללה ולחסוך מישראל עימות רב-זירתי, שעלול היה להסלים למלחמה אזורית.

ארה"ב מסייעת בפיתוח מערכות נשק ייחודיות החיוניות לישראל, בהן כיפת ברזל. היא פרסה באזור מערכות הגנה אווירית כגיבוי ליכולות הישראליות מאז פרוץ המלחמה והציבה בארץ, מזמן, מכ"ם המחובר לרשת הלוויינים האמריקאית הגלובלית, להארכת זמן ההתראה לפני נפילת טילים ממדינות מרוחקות כמו איראן.

ישראל וארה"ב מקיימות שת"פ עמוק בתחומי המודיעין, הלוחמה בטרור והסייבר. לארה"ב ימ"ח ענק בארץ, שמשמש גם אותנו, במיוחד בעתות משבר. היא מקיימת עם צה"ל תרגילים משותפים ענפים, חלקם עם מדינות נוספות. שילובנו ב-2020 בפיקוד הצבאי האמריקאי האזורי, סנטקו"מ (United States Central Command), פתח הזדמנויות חסרות תקדים לשת"פ צבאי ומדיני עם מדינות ערביות.

עם הווטו בידיים

קיימת, כנראה, ערובה ביטחונית אמריקאית לקיומה של ישראל, גם אם אינה רשמית. היא באה לידי ביטוי במלחמה בעזה, ומהווה עמוד תווך מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי הישראלית. ארה"ב וישראל מקיימות דיאלוג אסטרטגי עמוק, המכסה כמעט את כל הנושאים המעסיקים את ישראל: פלסטינים, איראן, חיזבאללה, חמאס, השתלבותנו באזור ותהליכי השלום.

ארה"ב פורשת מעלינו כיפת ברזל מדינית. אחד המרכיבים החשובים ביחסים עם ארה"ב הוא הווטו שלה במועצת הביטחון. בהיעדרו, ישראל היתה נתונה לסנקציות גורפות כבר עשורים - בגין היכולות הגרעיניות המיוחסות לה, מדיניותה כלפי הפלסטינים, המלחמות והמבצעים השונים, ועוד. ארה"ב חותרת לשימוש מינימלי ככל הניתן בווטו שלה, כדי שהמעצמות האחרות ימנעו גם הן משימוש בו ולא יתקעו את עבודת המועצה. בפועל, בגללנו, היא נאלצת להשתמש בו לעתים קרובות יחסית.

ארה"ב פועלת לקידום תהליך השלום באזור מאז המו"מ עם המצרים בשנות ה-70. היא המדינה היחידה שחותרת בהתמדה להסדר עם הפלסטינים בתנאים המקובלים על ישראל, שמכירה באמת בזכותנו להגנה עצמית ותומכת בעקביות בתביעתנו לביטחון ולהכרה כמדינת הלאום של העם היהודי. היא גם פועלת נגד מגמות הדה-לגיטימציה הגואות ולטובת נורמליזציה עם סעודיה, שתהווה תפנית אסטרטגית אזורית.

הסכם הסחר החופשי עם ארה"ב היה הראשון שכוננה ישראל עם מדינה כלשהי, והיום היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל. הצלחת ההיי־טק הישראלי היא במידה רבה תוצאה של הקשר עמה.

לא לבנות על טראמפ

היחסים עם ארה"ב מצויים עתה במשבר עמוק. למזלנו מכהן כיום הנשיא ביידן, ידיד מושבע, ששם בלמים בפני ניסיונות לפגוע בקשרים; זאת לרבות התניית הסיוע הצבאי בשינוי מדיניות ישראל בעזה ובסוגיה הפלסטינית בכלל, ואף קיצוצו המיידי. ההסתייגות ואף השנאה כלפי ישראל גואות בקרב הדור הצעיר, שאנשיו מצביעים כבר כיום ויהיו בעמדות השפעה בתוך שנים אחדות. מיטב ידידינו, כולל היהודים, מתרחקים מאיתנו. אזהרות כאלו נשמעו בעבר, אלא שהרעלה הדרגתית של באר לוקחת זמן, עד לנקודת המפנה שבה אנו שקועים.

יש השמים יהבם בהיבחרו של טראמפ בנובמבר. אפשר להתווכח כמה טראמפ היה טוב לישראל בכהונתו הראשונה. לחיוב, הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק משטחה, ופעל להביא להסכמי אברהם, שהיוו תפנית אסטרטגית רבת חשיבות. מנגד, פרישתו מהסכם הגרעין עם איראן הייתה מחדל בממדים היסטוריים וה"תכנית המדינית" שהציג חיזקה אולי את חוש ההומור האזורי, אך לא תרמה מאומה לשלום עם הפלסטינים.

בכהונה שנייה טראמפ לא בהכרח יהיה אותו נשיא שהכרנו בעבר. נשים בצד שיקולים משניים, למשל שמדובר באיש אכול זעם ורצון נקמה, שרבים תוהים לגבי אחיזתו במציאות ושידו תהיה על "הכפתור הגרעיני". היבחרו פירושו, כנראה, סוף הסדר העולמי מאז מלחמת העולם השנייה, ברית נאט"ו ואוקראינה, חיבוק לרוסיה וצפון קוריאה, ונסיגה אמריקאית ממעורבות עולמית, כולל באזורנו. טראמפ עדיין נוטר טינה לנתניהו, שהעז לברך את ביידן על ניצחונו בבחירות, כועס על "היהודים" בארה"ב, שאינם מכירים לו טובה, וטרם הביע תמיכה בישראל במלחמה. חתנו ג'ארד קושנר, שעיצב את מדיניותו כלפי ישראל בכהונה הראשונה, כבר אינו נמנה על מקורביו. איראן עלולה לחצות את הסף הגרעיני והעימות עם חמאס וחיזבאללה יחריף.

בארה"ב מתרחשים תהליכי עומק דמוגרפיים, שאינם קשורים בישראל, אך משפיעים לרעה על היחסים. אלה כוללים עלייה ניכרת בהשפעת קבוצות אוכלוסין שאינן מזוהות עמנו (היספנים, נעדרי זהות דתית, צעירים), כמו גם היחלשות בגודלה ובהשפעתה של הקהילה היהודית הלא-אורתודוקסית, המשענת המסורתית של ישראל בארה"ב. עתיד היחסים מונח כיום על כף המאזניים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אבדן או אף פגיעה בתמיכה האמריקאית.

מתמיכה חד-משמעית בישראל בתחילת המלחמה, האווירה השתנתה לגמרי. אפילו הנשיא עצמו מאבד סבלנות ומביע תסכול וכעס גוברים. "מקור מדיני" (נתניהו כנראה) יכול לזעוק שישראל אינה מדינת חסות של ארה"ב, אך המציאות אחרת. לנתניהו יש ימים עד שבועות למנוע נזק בלתי הפיך.

ייתכן שישראל יכולה לשרוד בלי ארה"ב. להוריד את רמת החיים, להתכנס בתוך עצמה, לדאוג לבד לביטחון. ייתכן. האם מישהו רוצה להסתכן בכך?