אלה ימים קודרים לישראל באמריקה. מעמדה נשחק והולך בפוליטיקה ובדעת הקהל. הסקרים הם לא פעם עניין של דבר והיפוכו, והם תלויים, כידוע, בהתחכמותם של מחברי השאלות. אבל אין קושי לגלות את הפרצות.
● דעה | כן מדינת חסות של ארה"ב, בינתיים
● פרשנות | בדרך אל המחדל: המלחמה נגד טבע האדם
אין עוד עוררים שישראל מאבדת באופן מסיבי את אהדת הצעירים. האהדה נשחקת לא רק בוושינגטון, אלא במישור המקומי. כתבנו כאן השבוע על גל ההחלטות נגד ישראל במועצות ערים מחוף אל חוף. תנועת המחאה הזו לובשת ממדים עממיים, ומתחילה להזכיר את המחאה נגד דרום אפריקה בשנות ה־70 וה־80.
והאהדה נשחקת כמובן גם בוושינגטון. בפעם הראשונה בתולדות היחסים, ישראל נתקלת בצינה גוברת הן בממשל והן בקונגרס. במשך שנים הייתה שמורה לה הזכות, או התקווה, שהיא תוכל להתנחם בחיקה של אחת משתי הרשויות. עדיין נראה שרוב ברור בשני בתי הקונגרס תומך בסיוע לישראל. אבל הבה לא נטעה: מספר המבקרים והמסתייגים גדול ממה שהיה מאז ומעולם. קולות או לחישות של ביקורת היה אפשר למצוא תמיד, אבל בדרך כלל רק מאחורי הקלעים. לא עוד, ובניגוד לרושם המקובל, הביקורת אינה מוגבלת עוד לשוליים הסהרוריים.
הואיל ובימים האחרונים התקשורת הישראלית העסיקה את צרכניה בניתוחים חוזרים של דברי ג'ו ביידן, אולי צריך לעסוק קצת באיש המשמיע אותם. קל לעשות כן מפני שהוא נמצא בזירה הציבורית זה 50 שנה ויותר. שכבות הבצל שלו מתקלפות בקלות.
תירגע, ג'ו
מוטב אולי לפתוח בהעמדת דברים על דיוקם, או לפחות בהקשרם. נשיא ארה"ב הוא איש מהיר חימה, והיה כזה מנעוריו הפוליטיים. הוא השמיע חיוויים במרוצת הקריירה שלו, שהוא התחרט על תוכנם, או על צליליהם. לזכותו אפשר להגיד שלא פעם הוא הביע חרטה בפומבי.
היעדר רהיטות וליטוש אינם תוצאה של זקנתו. הוא מעולם לא ניחן בדקויות של הבעה ספונטנית, או בעכבות. לא פעם זה היה מקור חינו. הוא נטה להגיד דברים "כמות שהם", כפי שהאמריקאים אוהבים להגיד. אבל החיים הציבוריים, בייחוד של מי שכיהן בסנאט של ארה"ב במשך 35 שנה, מחייבים ניואנסים.
עד לפני שנעשה סגן נשיא, אנשים הקלו בו ראש. אמנם הוותק שלו בסנאט העניק לו כהונות רמות, כמו יושב ראש של ועדות כבדות משקל (משפטים וחוץ). אבל מזגו תמיד עמד בעוכריו, והזיק לו כל אימת שניסה להיבחר למועמד מפלגתו לנשיאות (ב־1987 וב־2007).
הואיל ואני מאזין לו הרבה שנים אני נזכר למשל בראיון שהוא העניק לשדר הטלוויזיה כריס וואלאס לפני כמעט 20 שנה. ביידן שלף מן המותן, דיבר במהירות והתלהם. הוא היה אז סנאטור מדלאוור הקטנה, ואיש לא העלה בדעתו שהוא יישב יום אחד בבית הלבן. "עליך להפחית את הקפאין", הקניט אותו וואלאס. אלה לא מילים שמראייני טלוויזיה אמריקאים משמיעים לעתים קרובות, אם בכלל.
זו הייתה דרכו להגיד לפוליטיקאי הוותיק, "תירגע, ג'ו". תשובתו של ביידן, לפי מיטב זכרוני, הייתה "זה חשוב לי מאוד".
"תזכור, אני משלם מסים"
אחת ההתפרצויות המפורסמות ביותר של ביידן כמעט נשכחה מלב, אף כי אפשר לחשוב אותה לרגע מכונן בקריירה שלו. היא הייתה כרוכה בעימות חזיתי עם ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה של רונלד רייגן, בשימוע בוועדת החוץ של הסנאט ב־1986. הנושא היה משטר האפרטהייד.
ההתנגדות האלימה לאפליה הגזעית התפשטה במידה שהתעורר החשש, כי חלקים של דרום אפריקה יגלשו לאנרכיה. באותו הזמן גם התפשטה תנועת המחאה נגד האפרטהייד בארה"ב עצמה. מדינות אינדיבידואליות, עיריות ומועצות מקומיות, אוניברסיטאות וקרנות פנסיה הטילו חרם פיננסי על דרום אפריקה. המחאה והחרם החישו את קיצו של האפרטהייד.
אבל ממשל רייגן סירב ללחוץ על הדוושה. הרבה מאנשיו היו תומכים שקטים של משטר המיעוט הלבן, וחשבו אותו לבעל ברית חיוני במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. הם סירבו אפוא להפעיל די לחץ כדי למוטט אותו, או כדי לשנות את דעתו.
אחד הדוברים הנערצים ביותר של הרוב השחור, הבישוף דזמונד טוּטוּ, התלונן אז כי נאום של הנשיא רייגן בעניין דרום אפריקה היה "מעורר בחילה", ו"המערב יכול ללכת לעזאזל". ביידן אמר לשולץ בשימוע בסנאט: "כשלעצמי, אני משתומם על התאפקותו של בישוף טוטו. אנשים מותקפים, נכלאים, נהרגים, מוכים".
שולץ לביידן: "עליי לחלוק עליך, סנאטור. אני חושב ששיגעון הוא לכנות את הצהרת הנשיא רייגן 'מבחילה', ואני אינני יכול להסכים לזה, יהיו הנסיבות אשר יהיו". הטון בחילופי הדברים ביניהם הקצין והלך, לא רק בתוכן, כי אם גם בדציבלים. בנקודה אחת, שולץ קטע את ביידן, ואמר לו, "זכור־נא, אני משלם מסים. רק מפני שאני מזכיר המדינה, אין לך הרשות להשתולל נגדי".
"לעזאזל", ענה ביידן, "יש בדרום אפריקה צד הראוי לאהדתנו. אלה הם האנשים שהמשטר הלבן המכוער מדכא. נאמנותנו נתונה לא לדרום אפריקה, אלא לדרום אפריקאים. והדרום אפריקאים הם ברובם שחורים, והם הסובלים […]".
הוא לימד סנגוריה על קריאתם של מנהיגי השחורים למאבק מזוין נגד האפרטהייד. "הם מגיבים באמצעי היחיד שנותר בידיהם כלפי המשטר המבחיל […] הם התחננו, התחפרו, זחלו, ועכשיו הם מרימים נשק".
על דברי שולץ בזכות תהליך שלום ביידן אמר: "התקדמות לשלום מצריכה לוח זמנים. מה לוח הזמנים שלנו? מה אנחנו אומרים למשטר המבחיל? האם אנחנו אומרים להם, יש לכם 20 יום, או 20 חודש, או 20 שנה?".
להלן ירה ביידן בליסטראות כבדות במיוחד. הוא הגיב על הכרזת שולץ, שעל שחורי דרום אפריקה "להימנע מלגלוש בקלות לאלימות, לטרור ולקיצוניות; להפגין במעשיהם שהם מבינים את הצורך בפשרה".
ביידן: "לעזאזל, הם מנסים להתפשר זה 20 שנה. הם ניסו הכל. וראה־נא מה קרה להם. הם נדרסו". מזכיר המדינה מחה. עמדת ארה"ב, הוא אמר, היא חד משמעית נגד האפרטהייד. הוא התלונן, שביידן מעוות את דבריו. "הרשה לי להגיד שאני נדהם לשמוע סנאטור אמריקאי קורא לאלימות".
ביידן: "אינני קורא לאלימות".
שולץ: "זה מה שאתה עושה. זה בדיוק נמרץ מה שאתה עושה".
ביידן בשלו: "אני מתבייש בארצנו, המציגה מדיניות כזאת, שאינה אומרת שום דבר. שום דבר. היא אומרת, 'הבה נמשיך את החרפה' […] אני מתבייש שזו מדיניותנו. בזה אני מתבייש. אני מתבייש שהמדיניות הזו חסרה בסיס מוסרי".
שולץ: "אני מתרעם על זה. אני מתרעם מאוד". העימות הדהים את צופיו. הסנאט של ארה"ב תבע מאז ומעולם את המעמד של מועדון ויכוחים מהוגן ומנומס. בדרך כלל, גם יריבים מרים דיברו זה אל זה בדרך ארץ. ביידן חצה את רוב הגבולות. שולץ, אריסטוקרט מובהק בפוליטיקה, פרופסור ואינטלקטואל, רתח מזעם. אנשים הנידו בראשיהם. ביידן לא ירחיק מעבר לייצוג מדינה קטנטנה בסנאט, הם אמרו זה לזה.
הנוסח המלא של העימות בן 38 השנה ראוי לקריאה. אפשר אפילו לצפות בו ברשת (קישור ניתן בגרסה הדיגיטילית של הרשימה הזו).
האמפתיה והחספוס
לא, ישראל אינה דרום אפריקה, אבל קל להבחין בפרללים־לכאורה: התלונה על חוסר ההחלטיות של מדיניות הנשיא, הוקעת הממשלה הלבנה, ההכרזה שאין לה הרשות לדבר בשם הדרום אפריקאים, הדרישה שארה"ב תאמץ עמדה מוסרית, הסנגוריה על אלימות מצד השחורים המדוכאים מפני שלא נשארו להם עוד כלי התנגדות והם הם הקורבנות של אלימות מצד הממשלה, וכו'.
הפגנה פרו־פלסטינית בניו יורק. ''שותפים לפשע'' / צילום: Reuters, SOPA Images
אפשר לתהות אם זכרון העימות הזה עלה על דעתו של ביידן, כאשר שמע את המפגינים האנטי־ישראלים בארה"ב קוראים לעומתו "ג'ו איש הג'נוסייד", ודורשים שהוא יפסיק לאלתר את הסיוע הצבאי לישראל.
הוא אמנם חוזר ומדבר על אהדתו רבת השנים לישראל ולציונות, אבל חלק מן הדברים שאמר בשבועות האחרונים, בייחוד על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה, מזכירים פחות את האוהד רב הימים של הציונות ויותר את הסנאטור הכועס היוצא להגנת המדוכאים בדרום אפריקה.
אך פלא הוא שמארגני המחאה נגדו לא שלפו את הווידיאו מ־1986. הוא היה יכול להתפשט כמאכולת אש על פני הרשת. אין צורך כמובן להסיק שביידן חוזר אל המיליטנטיות של צעירותו. אפשר לעומת זאת להסיק שגרעין של מיליטנטיות היה בו תמיד: צירוף של אהדה לחלשים ושל חספוס אישי.
האהדה לחלשים נובעת מנסיבות הולדתו, בעיר תעשייה קטנה במדינת פנסילבניה, בקרב מעמד בינוני נמוך וקשה־יום, חלק מן 'הצווארון הכחול' האתני. 'אתני' קראו אז בדרך כלל למהגרים קתוליים מאירלנד, מאיטליה ומפולין. הם סבלו אפליה ודעות קדומות, ולחמו על מקומם ועל מחייתם. הם פנו אל המפלגה הדמוקרטית בשנות השפל הכלכלי הגדול, לפני 90 שנה, והעניקו לה את הבסיס האלקטורלי, שמכוחו משלה בכיפה הפוליטית בחצי המאה הבאה.
"הם אינם שווים"
החספוס הוא זה המביא את ביידן, כל אימת שעיניו נפרדות מן הטלפרומפטר, להגיד דברים שלמישמעם, לפחות חלק מיועציו סופקים כפיים. בזה כלול החיווי שבנימין נתניהו "מזיק לישראל יותר ממה שהוא מועיל לה". קמלה האריס, סגנית הנשיא, אף היא ללא טלפרומפטר, דיברה על "הצורך לא לזהות את העם של ישראל עם ממשלתו".
סגן נשיא ארה''ב ג'ו ביידן, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בירושלים (2010) / צילום: ap, Ariel Schalit
שני החיוויים האלה, אולי חסרי תקדים ביחסי ארה"ב עם מדינה ידידותית מאוד, רעמו באוזני ראש הממשלה. הוא יודע דבר או שניים על פוליטיקה אמריקאית, אבל הוא החליט להשיב לנשיא ולסגניתו באותו מטבע מעוט־ניואנסים. משטר חמאס הוא זה הצריך ליפול, אמר בנימין נתניהו, לא ממשלתה הדמוקרטית הנבחרת של ישראל. מר נתניהו בחר בעימות, או לפחות חשב שאין לו מנוס מפני עימות שנכפה עליו. שניהם, גם הנשיא וגם ראש הממשלה, ויתרו על דיפלומטיה של דקויות ועל דיסקרטיות. הם עומדים עכשיו בעמדה גלויה של איבה אישית, של טינה ושל חשד. שניהם קוראים את סקרי דעת הקהל זה של זה, ומקווים שהם יתאמתו. ההבדל הוא שביידן חייב להתמודד בבחירות לפני סוף השנה, בעוד שנתניהו אינו חייב להתמודד עד אוקטובר 2026.
הערכה הדדית של חולשות היא עניין טבעי בשביל פוליטיקאים. אבל אבוי לארצותיהם אם קריאת החולשות מביאה אותם אל עודף ביטחון בכוחם לנצל אותן. עד כמה שאפשר לשפו ט, לביידן אין כוונה לרכוב על גל אנטי־ישראלי בדרך אל כהונה שנייה, קודם כול מפני שאין גל גדול מספיק, ושנית מפני שהוא לא הפך את עורו ונעשה אנטי־ישראלי. יתר על כן, הוא הנשיא שבזמן כהונתו אמריקה איבדה את אפגניסטן; אין זה מן הנמנע שהיא עומדת לאבד את אוקראינה; ספק אם הוא רוצה להיזכר כנשיא שהפקיר שלוש בעלות ברית, או לפחות לא עשה מספיק כדי לעזור להן.
איך ראש הממשלה מפרש את המציאות הפוליטית בארה"ב? זו שאלה חשובה, אולי מכרעת. סקר דעת קהל של ערוץ 12 הראה השבוע, שמקץ ירח דבש קצר עם ביידן, ישראלים חוזרים להעדיף את דונלד טראמפ. הם עושים כן קודם כול מפני שרוב הישראלים תמיד העדיפו את טראמפ, לפחות עד השבוע השני של אוקטובר; ושנית, מפני שהם מניחים כי טראמפ יעמוד לצידם ביתר נאמנות ובפחות ספקנות.
ברור למדי שלציפייה כזאת אין על מה שתסמוך. הימנעותו הכמעט מלאה של טראמפ מלדבר על המלחמה נגד חמאס לצד גילויי הבוז הפומביים שלו כלפי בעלות ברית היסטוריות של ארה"ב באירופה ובאסיה מחייבים ישראלים לחשוש מפני חזרתו.
כך או כך, אין שום ודאות שהוא ינצח בנובמבר. ישראל לא תצא נשכרת מבחירת צדדים. השאלה המסובכת שמר נתניהו אל נכון שואל את עצמו היא איך לבטא חוסר הסכמה מבלי לאבד את יכולת ההידברות, או כמובן את יכולת ההסתייעות.
מוטב שנתניהו יאזין להבעת הכעס של ציר קונגרס מעמק הסיליקון, רו קאנה. "נתניהו וביידן אינם שווים", אומר קאנה להסכת מוערך. "אנחנו מעצמת העל הגדולה בעולם. אנחנו נותנים לנתניהו מאה מונים של נשק. בלתי נסבל בעיניי הוא מצב העניינים שבו הוא מתנהג כמו היה איכשהו שווה ערך של נשיא ארה"ב".
כתבות
ני"ע
