הטעות הכפולה של מערכת האכיפה והמסקנה: חייבים לחקור את הקלטות נוה-אורנשטיין

קרוב לשבוע חלף מאז פורסמו ב"הארץ" הקלטות ותמלילי השיחות שהתקיימו בין נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר, השופט בדימוס איתן אורנשטיין, לבין מי שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין בימי קידומו של אורנשטיין לכס הנשיאות, עו"ד אפי נוה. קרוב לשבוע, וחקירה אין בינתיים.

פניות ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה לא זכו למענה. למעשה, כל קברניטי מערכת המשפט שותקים בשלב זה, וככל שהימים עוברים, חוסר השקט גובר, והשאלות מתרבות - על החקירה שהייתה אז, ב־2019, כשנתפסו מכשירי הטלפון של נוה, על ההחלטות שניתנו בסופה ועל הזמן שחלף מאז - והמשמעות המשפטית שלו. 

● אפי נוה לשופט אורנשטיין: "יותר ממה שאני שומר עליך אי-אפשר לשמור"
● דעה | השופט הבכיר אורנשטיין התגלה במערומיו ולימד את הציבור שאין קו אדום

ישנו כמובן גם סימן שאלה אחד גדול, מדיר שינה: האם אורנשטיין היה היחיד, או שישנם גורמים נוספים במערכת שנמצאו בקשר מסוג זה עם נוה בעת ההיא, והיו נתונים לחסדיו. האם גורלם של אנשים מופקד בידיהם. האם הקשר נמשך. האם, מאז פרסום השיחות, הם חוששים מהרגע שבו תדלוף גם התקשורת שלהם עם מי שהיה האיש החזק אז בלשכת עורכי הדין. חוסר שקט, אמרנו. כמה הערות.

איך תפיסת הטלפון של נוה הסתכמה בכרייף?

בינואר 2019 חקרו רשויות אכיפת החוק חשדות לפלילים בעקבות תפיסת טלפון של נוה שמסרה גרושתו, חני נוה, באמצעות העיתונאית הדס שטייף, לחוקר פרטי. במהלך חריג ביותר הסכימו גורמי האכיפה לבצע שימוש בטלפון, שנתפס כזכור ללא הסכמתו של נוה, לצורכי החקירה, וחלקים מן החומרים שבו פורסמו בתקשורת.

בין היתר פורסם כבר אז, גם בגלובס, כי אורנשטיין ונוה שוחחו. באחת השיחות סיפר נוה לאורנשטיין שהוא היה בוועדת האיתור לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, תפקיד שעליו התמודד אורנשטיין. באותה שיחה השיב השופט ליו"ר לשכת עורכי הדין: "תשמור עליי". נוה השיב: "ברור, אם לא אתה, לא הייתי בא לשם בכלל", ואורנשטיין ענה: "סומך עליך, תעדכן".

בהמשך הדברים, כפי שפורסם כבר ב־2020, כתב נוה לאורנשטיין: "אתה תצטרך רק לקיים את ההתחייבות היחידה שסיכמנו", ואז הוסיף: "לטובת ציבור הנזיקיסטים".

אורנשטיין לא נחקר אז, כשהדברים פורסמו. גם בדיקה לא נפתחה. החקירה היחידה שנודעה לציבור בעקבות תפיסת הטלפון נגעה למינויה של השופטת אתי כרייף.

בפרסום הנוכחי ב"הארץ" נחשפה השיחה בין אורנשטיין ונוה במלואה, ועמה הדבר שהיה מובלע בפרסום המקורי - הרצון להסיט את שופטת המחוזי דליה גנות מטיפול בתיקי נזיקין. בעיתון צוין במפורש כי המקור לפרסום אינו אותו טלפון שנלקח ללא הרשאתו של נוה, ולכן אינו אסור בפרסום. אולם הדבר מעורר תהייה, כיוון שחלק מהדברים שפורסמו עתה דומים במידה רבה לטקסטים שנחשפו אז. האם אלה היו בידי המשטרה והפרקליטות? אם כן, כיצד אורנשטיין לא נחקר? מדוע לא הוגשו כתבי אישום? לפניית גלובס בעניין חפיפת חומרי החקירה לא נמסר מענה עד לפרסום הידיעה.

לאלה מתווספת כמובן פרישתו של אורנשטיין מכס השיפוט ב־2020. הפרישה, שנעשתה לאחר פרסומה של תקשורת בין השניים, חלקית ביחס למה שמתחוור כעת, סווגה אז ככזו שנעשית בשל "שחיקה מקצועית, לאחר תקופת כהונה מאומצת הכוללת ניהול מגה־תיקים בתחום הכלכלי". כבר אז הפרישה הוגדרה כ"מפתיעה" ועוררה תהיות.

האם שילוב הדברים לא האיר אצל גורמי החקירה וקברינטי מערכת המשפט אף נורת אזהרה? הנשיאה בדימוס אסתר חיות, שכיהנה אז בתפקיד, ענתה לשאלת לגלובס כי לא ידעה דבר־מה נוסף באשר לנסיבות פרישתו של אורנשטיין מעבר למה שאמר. "השופט אורנשטיין ביקש בשעתו להקדים את מועד הפרישה בשל שחיקה מקצועית. להודעתו לא קדמה כל פנייה של הנשיאה אליו. השיחות שנחשפו עכשיו לא היו מוכרות לנשיאה חיות טרם פרסומן לאחרונה", נמסר בתגובה מטעמה.

האם הרכבת נסעה?

השאלה מה היה או לא היה בחקירה ההיא, ומי עמד במוקד שלה, רלוונטית לא רק על־מנת להבין כיצד לא הוגשו כתבי אישום בשלב ההוא. לשאלה זו יש השלכות גם על סוגיית ההתיישנות, לפחות של חלק מן העבירות שלכאורה נעברו.

על פני הדברים מסמנות השיחות שתי עבירות שניתן לחקור כאן: שוחד ומרמה והפרת אמונים לכאורה. עבירה נוספת לכאורה, שלרוב עולה בהקשרים כאלה - קבלת דבר במרמה - נדמית פחות מתאימה במקרה הנוכחי, לפי משפטנים, בשל הפרשנות המשפטית שניתנה למונח "מרמה".

שוחד היא עבירת פשע שמתיישנת רק לאחר עשור, ומאחר שמדובר כאן על שיחות שאירעו ב־2016, היא לכאורה לא התיישנה, וניתן לחקור אותה ואף להעמיד בגינה לדין. אולם ההיסטוריה מלמדת כי פעמים רבות תיקים שמתחילים בשוחד מסתיימים ב"אחות" הקלה יותר להוכחה - מרמה והפרת אמונים. כך קרה גם בפרשת כרייף, לפני שהוחלט לגנוז אותה. העונש על עבירה כזו הוא שלוש שנים, והיא מתיישנת כעבור חמש שנים. אלה חלפו.

מה שעשוי לעצור את מרוץ ההתיישנות - ובמילים אחרות לאפשר פרק זמן ארוך יותר מקרות האירועים לחקור ולהעמיד לדין - הוא קיומה של חקירה קודמת, שאכן הייתה כאן. אולם גם חקירה שכזו אינה פתרון קסם. בעקבות תיקון לחוק ההתיישנות שעבר בכנסת ב־2019, נקבעו גבולות הגזרה בהיבט הזה.

מרוץ ההתיישנות נעצר לפרק הזמן שבו התקיימה החקירה, מה שמחייב כמובן להבין כמה זמן נחקרה הפרשה, והאם עניינו של אורנשטיין בכלל נבחן בה. החוק מאפשר להאריך את התקופה האמורה בפרקי זמן נוספים אם "האינטרס הציבורי" מחייב. לשם כך, צריך בראש ובראשונה שמערכות האכיפה יחשבו שאכן יש אינטרס ציבורי לעשות דבר כזה.

בכל זאת, למרות הכול, לחקור

במרץ 2021 הורה המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר לסגור את תיק החקירה נגד נוה וכרייף. בהחלטה נכתב כי הטעם להחלטת הסגירה הוא "השינוי בחומרת העבירה" (משוחד להפרת אמונים) "ועל רקע החומרה הרבה הכרוכה בחדירה שלא כדין לטלפון הסלולרי של אדם". פתיחה בחקירה שכבר נסגרה מעוררת קושי משמעותי בהיבטים של זכויות חשודים בפלילים. האזרח מסתמך על מה שהמערכת מכריעה בעניינו, וממשיך הלאה בחייו. אולם כפי שנקבע כבר, צעד כזה אפשרי בנסיבות מסוימות.

אם אכן ישנם חומרים חדשים שלא היו קודם - זה יהיה קל יותר. מכל מקום, במקרה הזה נראה כי הדבר מתחייב. גרירת רגליים היא כר פורה לתאוריות ותהיות אם יש מי שחושש מחשיפת ההחלטות שהתקבלו אז. רק ניקוי אורוות מלא ואמיתי, שיכלול בדיקה מדוקדקת של כל מי שהושפעו ממערכת היחסים הזו או נפגעו ממנה, וגם יחשוף את האופן שבו התקבלו ההחלטות בפרשה הזו עד עכשיו, יאפשר לציבור להוסיף ולתת אמון במי שבמרבית המוחצת של הזמן ראויים לו. זו תהיה גם ההזדמנות לאותת למי שפועלים כמו אורנשטיין ונוה, אם ישנם כאלה, מה תג המחיר.