ניסה לבטל רכישת רכב בטענה שלא ידע שעבר תאונה. מה קבע ביהמ"ש?

בני זוג חיו יחד שש שנים ללא נישואין, ונולדה להם בת. חמש שנים לאחר שנפרדו הגיש הגבר תביעה נגד בת זוגו לשעבר, להשיב לו מחצית מהלוואות שנטל בזמן הקשר, בגובה של כחצי מיליון שקל. הוא טען כי השניים היו ידועים בציבור, ובמהלך החיים המשותפים נצברו חובות ששולמו על ידיו באמצעות הלוואות, וכי על בת זוגו לשעבר להשיב לו סכום של 208 אלף שקל. הוא טען כי לאישה היו חובות בהוצאה לפועל, ולכן הפעילות הכלכלית המשותפת בוצעה בחשבונו. האישה טענה כי לא היה ביניהם שיתוף רכושי, וכי הגבר צבר חובות שלא היה לה חלק בהם.

ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב דחה בשבוע שעבר את התביעה. השופט תומר לשם קבע, כי בני הזוג היו ידועים בציבור, וניהלו משק בית משותף. לפי הלכת השיתוף, הרכוש שנצבר מצוי בבעלות משותפת גם אם נרשם על שם בן זוג אחד, ויש שיתוף גם בחובות. יחד עם זאת, השופט קבע כי על התובע להוכיח כי כספי ההלוואה שימשו לכיסוי החובות המשותפים: "העובדה שקמה חזקת השיתוף, אינה הופכת כל חוב הנטען על ידי התובע לחוב משותף… על התובע להוכיח, לא רק את דבר קיומה של הלוואה, ולא רק שהלוואה נלקחה מחשבונו הפרטי, אלא גם שהשימושים בכספי ההלוואה היו לטובת כיסוי חובות משותפים. השאלה הנבחנת היא - האם הוכיח התובע את קיומן של ההלוואות, וכי כספי ההלוואה שימשו את התובע לכיסוי חובות משותפים?".

בית המשפט קבע כי לא הוכח שכספי ההלוואה שימשו לכיסוי החובות המשותפים. בני הזוג ניהלו משק בית משותף, התגוררו בדירה שכורה, האישה עבדה בעסק של הגבר ושכרה הועבר ישירות לחשבון הבנק הפרטי של הגבר שממנו מימנו את מחייתם השוטפת. הגבר טען כי ההלוואות ניטלו מהחשבון הפרטי שממנו התנהלו בני הזוג, ושולם שכר הדירה. בית המשפט בדק את ההלוואות שלקח הגבר, בין היתר 300 אלף שקל מאימו לחשבון העסקי שלו, ללא חוזה הלוואה ומבלי שהאם העידה האם ההלוואה הוחזרה. הוא לא הוכיח שהתנהל בין החשבון העסקי לפרטי ללא הבחנה, ולא הוכיח שכספים אלו שימשו לכיסוי חובות משותפים. הלוואות נוספות מהבנק לחשבונו הפרטי לא הוכחו ככאלו שהועברו לטובת חובות משותפים. הגבר חויב לשלם 25 אלף שקל הוצאות משפט עבור ההליך.

משמעות הפסיקה: גם אם בני זוג הם ידועים בציבור וקיים שיתוף בנכסים, לא כל חוב הופך לחוב משותף

מספר תיק: 18668-11-23

אדם קנה ניסן קשקאי בסכום של 53 אלף שקל מחברת הלהת בע"מ, העוסקת בסחר ברכבים משומשים. לטענתו נאמר לו שהרכב במצב מצוין, לא עבר תאונות רציניות, ועם טסט לשנה. רק לאחר שביצע את התשלום הוא התבקש לחתום על טופס גילוי נאות וזיכרון דברים, אז גילה כי הרכב הוגדר כ"אובדן להלכה". החברה סירבה לבטל את העסקה, והוא הגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בקריות לביטול העסקה, או לחלופין, לפיצוי בגובה 37.7 אלף שקל. החברה טענה כי נאמר לרוכש מספר פעמים כי הרכב עבר תאונה והדבר נרשם בזיכרון הדברים שעליו חתמו הצדדים. נטען כי בוצע גילוי מלא על אודות מצב הרכב, וכי הרכב תקין.

בשבוע שעבר דחה השופט יניב לוזון את התביעה. לפי חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) קיימת חובת גילוי המחייבת חוזה בכתב בין המוכר לקונה, ומסירת טופס גילוי נפרד הכולל פגיעות שנגרמו לרכב.

השופט לא שוכנע כי החברה הפרה את החוק או שהטעתה את הקונה. נקבע כי התביעה לא הוכחה כנדרש ולכן נדחתה. זאת, בין היתר, מאחר שהמידע על התאונה שעבר הרכב וההכרזה עליו כאובדן להלכה מופיעים בטופס הגילוי ובזיכרון הדברים. הוא קבע כי לא הוצגה ראשית ראיה לכך שהמידע הוצג רק בדיעבד, לאחר שהקונה חתם על המסמכים. השופט הסתמך על טופס בדיקה במכון שקיבל התובע, ובו צוין כי הרכב עבר תאונת שלדת מרכב. התובע גם העיד כי לקח את הרכב לבדיקה במכון, ונאמר לו שככל הנראה הייתה פגיעה ברכב מאחור, שתוקנה, וכי אין לכך משמעות בטיחותית.

השופט קבע כי "אין מדובר ברכב שאינו שמיש, וכפי שהוזכר לעיל, אובדן להלכה אינו בעל משמעות מכנית בטיחותית אלא משמעות כספית. התרשמתי כי מדובר בטעות שמקורה בכדאיות העסקה, שאינה מזכה בביטול העסקה ובהשבה". לא נפסקו הוצאות לטובת החברה הנתבעת, כי נקבע שהתביעה ננקטה בתום לב.

משמעות הפסיקה: כשבית המשפט מתרשם כי מדובר בטעות בכדאיות העסקה - הוא לא יאשר לבטל את העסקה

מספר תיק: ת"ק 40776-09-24

בעלים של חברות בתחום עבודות העפר, שהיה ערב לחובותיהן לבנקים, העביר נכסי מקרקעין בבעלותו האישית להקדש פרטי (מעין נאמנות), שהנהנים בו הם אותו אדם, ואחרי מותו אשתו וילדיו. נאמן ההקדש הוא חברה בבעלות אשתו. לאחר מספר שנים החברות קרסו, ונפתחו לגביהן ולגביו הליכי חדלות פירעון.

נאמן החברות שנכנסו לחדלות פירעון, עו"ד עמית לדרמן, ראש מחלקת חדלות פירעון במשרד AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ', ביקש באמצעות עורכי דינו לבטל את העברות הנכסים להקדש, בטענה שמדובר בהברחת נכסים. הוא טען כי יצירת ההקדש היא פיקציה, והעברת הנכסים נבעה מחשש שקריסת החברות תעמיד בסיכון את הנכסים הפרטיים של בעלי החברה, בשל ערבותו האישית לחובות החברות. עוד טען כי הנכסים הועברו ללא תמורה לאישה, ובעל החברה המשיך לנהוג בנכסים כבעלים לכל דבר, מאחר שהוראות ההקדש משמרות בידי היחיד שליטה מלאה בנכסים. בעל החברה ואשתו טענו כי ההקדש נוצר בשל חשש להיעדר יכולת של הבעל לפרנס את משפחתו מסיבה רפואית.

השופט ערפאת טאהא מביהמ"ש המחוזי בנצרת דן בשאלה האם ניתן לממש במסגרת הליכי חדלות הפירעון נכסים שהעביר הבעלים להקדש שיצר. ביהמ"ש קיבל את טענות הנאמן כי ההקדש נוצר למראית עין ובמטרה לנתק כל זיקה משפטית בין היחיד ובין הנכסים, למרות שאלה נותרו בשליטתו ובעלותו. הבעלים ואשתו לא הצליחו לספק הסבר לשאלה מדוע נדרש להבטיח את פרנסת המשפחה באמצעות יצירת הקדש דווקא, מלבד הידיעה שאם החברות יקרסו, לבעלים, שערב באופן אישי, יהיה חוב אישי גדול, והבנקים יממשו את הנכסים כדי לפרוע אותו.

ההוכחה לכך שיצירת ההקדש נעשתה למראית עין נבעה מהוראות ההקדש עצמו, שלפיהן הנהנה הוא בעל החברה ובמותו יבואו במקומו אשתו וילדיו. בית המשפט קבע כי פעולה שבה אדם יוצר הקדש, מנהל אותו וגם נהנה ממנו, היא פעולה ריקה מתוכן.

השופט קבע כי אין תוקף לכתב ההקדש, והורה על ביטול כלל הפעולות שנעשו בנכסים מכוחו. נפסקו 40 אלף שקל הוצאות לנאמן מבני הזוג. הנאמן, עו"ד לדרמן, יוצג על ידי עורכי הדין דורית קרני ואביעד טייב.

משמעות הפסיקה: אם הקדש או נאמנות נוצרים כדי לאפשר הברחת נכסים - ניתן לבטל את העסקאות שנעשו במסגרתו

מספר תיק: 16741-08-22