אחרי האופוריה במזרח התיכון, טראמפ חוזר למאבקים פנים מפלגתיים בקונגרס

קשה היתה הפרידה ממדבריות ערב על דונלד טראמפ. הוא היה מוקף שם בשיעורים של אהבה ושל הערצה, שדוגמתן דמוקרטיות בדרך כלל אינן מספקות למנהיגיהן. מייד בשובו לוושינגטון הוא חזר ונתקל בראיות שהוא אינו שווה־ערך חוקתי של הנסיך מוחמד בן סלמן או של האמיר תמים בן חמד. הוא אינו יכול, לפחות לפי שעה, לכתוב המחאות של טריליון דולר מבלי לקבל את רשות הקונגרס; והוא אינו יכול, לפי שעה, לעצור, לחבוש ולגרש המונים מבלי לקבל רשות מבית משפט.

● תומאס פרידמן: בן סלאמן רוצה שישראל תהיה חלק מהאיחוד מזרח התיכון
● טלטלה ביחסי ישראל־אירופה: האיומים, ההסכמים שבסכנה והסנקציות האישיות שבדרך

העניין המיידי החשוב ביותר על הפרק בתחילת השבוע היה דיכוי מרד בתוך הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים. שוו בנפשכם, האיש הרוצה להיות קיסר נאלץ לחזר אחרי קולותיהם של פוליטיקאים אלמונים ממחוזות בחירה נידחים, השוכחים שהם חבים לו את חייהם הפוליטיים.

הוא רוצה שהקונגרס יאמץ חקיקה פיננסית גדולת ממדים שנועדה להיות היהלום שבכתרו. היא כוללת את מה שהוא מכנה 'קיצוצי המסים הגדולים ביותר בתולדות ארה״ב' לצד קיצוצים דרקוניים בהוצאות הממשלה.

הדמוקרטים אומרים שאם הקיצוצים האלה יוצאו אל הפועל, שמונה מיליון אמריקאים יאבדו את זכאותם ל'מדיקייד', ביטוח בריאות שהממשלה הפדרלית מעניקה זה 70 שנה למעוטי יכולת. אבל רדיקלים רפובליקאיים אומרים, כנראה בצדק, שקיצוצי ההוצאות אינם מתקרבים כלל לאזן את ההפסדים להכנסות הממשלה מקיצוצי המס. הם מזכירים שהחוב הלאומי של ארה״ב עומד על 36 טריליון דולר.

טראמפ עושה נפשות לחקיקה הזו כמעט מאז יום נשיאותו הראשון. הוא קורא לה, בלשונו הפואטית, ״החוק הגדול והיפה הזה״. הרפובליקאים, הלהוטים לרצות אותו, החליטו לקרוא לחוק הגדול והיפה הזה 'החוק הגדול והיפה הזה' (One Big Beautiful Bill). לא, זו אינה בדיחה.

"יש להרוס רפובליקאים הרסניים"

ביום ג' בבוקר, הנשיא חצה את שדרת פנסילבניה מן הבית הלבן אל גבעת הקפיטול, והתארח בפורום של סיעת מפלגתו. לא היו שם רקדניות ארוכות שיער, לא היו שם גמלים ופרשים, לא היו שם דגלי ענק של ערב הסעודית. היו שם כמעט 220 צירים רפובליקאים, שצורכי השיור הפוליטי של חלקם אינם מתיישבים בהכרח עם רצונותיו של הנשיא.

בארה״ב אין משמעת סיעתית. אפשר לדבר על לבם של חברי קונגרס להצביע בעד או נגד, אבל אי אפשר להכריח אותם. התוצאה היא שכמעט תמיד לפחות מספר קטן של צירים נושרים. זה לא נורא אם למפלגה השלטת יש רוב סולידי. אבל הפעם הרפובליקאים יכולים להרשות לעצמם לאבד רק שלושה קולות. ממילא הנשיא, המעדיף לדבר עם ולדימיר פוטין ועם שי ג'ינפינג, נאלץ לבזבז את זמנו היקר על שיחות טלפון עם המורדים, וגם, במידת הצורך לאיים על שלומם הפוליטי.

הוא יצא מפגישת הסיעה בשמחת ניצחון. היא היתה 'יפהפיה', הוא אמר. סביר להניח שמכבש הלחצים שלו יעבוד. רק קומץ קטן של רפובליקאים יצאו אי פעם בשלום מעימות עם הנשיא. הנשק העיקרי בידיו הוא האיום לתמוך במועמד יריב בבחירות המקדימות של המפלגה. המקדימות הבאות יהיו בעוד שנה, לקראת בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס של נובמבר 2026.

אף על פי כן, אחדים מן המורדים אינם חוששים להתחצף. אחד מהם, צ'יפ רוי, עורך דין חריף לשון מטקסס, לגלג על 'החוק הגדול והיפה הזה', ה"מגדיל את החוב הלאומי ב־5 טריליון דולר. מחליאה אותי לחלוטין היא מפלגה המבטיחה אחריות פיסקלית בזמן הבחירות, ויש לה החוצפה להגיד לעם האמריקאי שהיא חושבת כי זו אחריות פיסקלית".

לנשיא יש חשבון ארוך עם צ'יפ רוי. "יש להרוס רפובליקאים הרסניים" כמותו, כתב הנשיא. אין רבים כרוי, אבל אין זה מן הנמנע שהנשיא נזכר בשיטות הפעולה של בן סלמן נגד יריביו הפוליטיים. לא מוכרחים לנסר אותם, אבל בן סלמן פיתח שיטות אפקטיביות להוציא אותם מן המחזור.

 צילום: צ'יפ רוי. מתנגד מבית

טראמפ התפנה ביום ב' לשוחח גם עם ולדימיר פוטין. הוא היה מרוצה מאוד. ממה בדיוק? לא היתה לשיחה הזו שום תוצאה ממשית, חוץ מנכונותו הכמעט אבסטרקטית של נשיא רוסיה לנהל שיחות עם אוקראינה על הפסקת אש. טראמפ לא התקרב אף כמלוא הנימה לקיים את הבטחתו מימי מערכת הבחירות שהוא יסיים את מלחמת רוסיה נגד אוקראינה "בתוך 24 שעות".

מה יהפוך מלחמה כלשהי ל'מלחמתנו'?

למה כדאי אפוא לשים לב? לסימני קוצר הרוח של הנשיא. נראה ש'אמן העיסקאות' משכבר הימים אינו רוצה עיסקה אם היא מצריכה תהליך ארוך ומסובך. המלים החוזרות ובוקעות מפיו ומפי מקורביו הן 'זו אינה מלחמתנו'. כל העניין הזה היה צריך מלכתחילה להישאר באירופה, הוא אומר. ארה״ב לא היתה צריכה להתערב. "זו אינה מלחמתנו", הטעים ביום ג' סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, "זו מלחמתו של ג'ו ביידן".

בעלי בריתה של ארה״ב שומעים את המלים האלה בשיעורים ניכרים של דאגה. הם רשאים לשאול את עצמם מה יהפוך איזושהי מלחמה ל'מלחמתנו', בעיני טראמפ. ביידן נהג להגיד, שאיום על "אינץ' אחד ויחיד" של אדמת ברית נאט"ו, על 32 חברותיה, ייחשב לאיום ישיר על ארה״ב ויביא את התערבותה. אין כל סיבה להניח שזו תהיה גישתו של טראמפ. אין זה אפילו מן הנמנע שפוטין יתחיל להעמיד אותו במבחנים, כמו פגיעה קטנטנה בשלמותה הטריטוריאלית של חברת נאט"ו. אפשר שמבחן כזה ממשמש ובא.

גם בעלות ברית אמריקאיות הרחק מאירופה היו רוצות לדעת למה הוא מתכוון ב'לא מלחמתנו'. לישראל יש עניין מיוחד. הוא גבר לנוכח הפרסום ב'וושינגטון פוסט' בתחילת השבוע, בשם "אדם הבקיא בפרטי השיחות" בין וושינגטון לירושלים, ש"אנחנו ניטוש אתכם אם לא תסיימו את המלחמה". הבית הלבן הכחיש את הציטוט, ואפשר דווקא להאמין להכחשה במובן הצר שלה, זאת אומרת ספק אם מלים כל כך בוטות אמנם נשמעו.

אבל בעינה עומדת השאלה אם ההיגיון של 'זו אינה מלחמתנו' חל גם על ישראל, או על כל ארץ אחרת עלי אדמות שמעשיה עלולים לגרור את ארה״ב אל שדה קרב שבו היא אינה רוצה לעמוד.

הבה נזכיר לעצמנו שינואר 2025 היה במידה רבה ההיפך מינואר 1961. אז, בנאום ההשבעה שלו, ג'ון קנדי הבטיח כי ארה"ב "תשלם כל מחיר, תישא בכל נטל, תתמוך בכל ידיד", כדי "להבטיח את קיומה של החירות".

זו רטוריקה שטראמפ ואנשיו בזים לה. הם חושבים, כנראה גם בצדק, שהיא סיבכה את ארה״ב בשורה של מלחמות יקרות להפליא הרחק מגבולותיה. על כל אחת מהן היתה טבועה התווית 'לא מלחמתנו'. היה שלום, JFK.